העבודה: חברתית ומדינית?

הבחירות המקדימות בעבודה (הפריימריז) הן צעד נוסף בדרכה של המפלגה לשינוי פניה ולגיוון נופה הציבורי. הבחירות התנהלו בתנאי פתיחה טובים: מאז עזיבתו של אהוד ברק עם עוד ארבעה חברי כנסת והקמת "העצמאות", נותרה העבודה עם שמונה ח"כים בלבד. הפרספקטיבה האלקטורלית, שמבטיחה לה גידול ניכר בכוחה, יצרה מרחב ניכר למועמדים חדשים, נוסף על החלק שנותר מההנהגה הוותיקה יותר.

שלי יחימוביץ' נטלה את ההנהגה תחת דגל של שינוי סדר היום החברתי: מאבק בקפיטליזם החזירי, שפלש לישראל ב-15 השנים האחרונות ומאיים על הסולידריות החברתית ויוצר פערים כלכליים המאיימים על התלכיד של החברה הישראלית. האסטרטגיה שפיתחה היא המשך למחאה החברתית, אבל עם הבטחה לתכנים מוצקים ולמערכת עדיפויות ברורה. אסטרטגיה זו עדיין לא פותחה כאלטרנטיבה נראית שתקרוץ לכל בוחר מתלבט ותבהיר שיש למפלגה סדר יום ברור, קליט, משכנע ונגיש.

איני שייך לזרם אוטופי שאינו קשור למציאות. החלפת השלטון במדינת ישראל קשה כקריעת ים סוף. ציבור המצביעים משנה פניו. הוא אולי לא מזוהה עם כיוון החשיבה של יריב לוין וזאב אלקין, אבל גם אלה וגם משה פייגלין לא מרתיעים אותו עדיין מהשתייכות למחנה הימין הישראלי. איני סבור שאיחוד מחנה המרכז-שמאל הוא התשובה ההולמת לברית בין נתניהו לליברמן. כל פרודה ממחנה זה תצטרך להגדיל את חלקה ולנסות לשנות את המאזן האלקטורלי בין הגושים, ולא רק בתוכו.

רשימת העבודה לכנסת מציגה גלריה של דמויות ידועות וותיקות, לצד אישים חדשים שהם לוחמים באופיים ונחושים לשנות את מעמדה של מפלגתם בציבור. איני זוכר מתי בעבר הציבה המפלגה שש נשים בקרב 20 המועמדים החדשים, גם הגוון העדתי בולט מאוד למול רשימת הליכוד, וכן העובדה שמפלגת העבודה, שנחשבה לבעלת גוון מבוגר, הפכה פתאום למפלגה של אנשים צעירים, גם בציבור המתפקדים וגם בהרכב הנבחרים.

בשעותיה הגדולות הייתה העבודה מפלגה פלורליסטית שנחלקה בנושאים מדיניים וכלכליים. היה בתוכה אגף יוני עם אישים כספיר וכבן אהרון ואגף ניצי עם אישים כגלילי וכשלמה הלל. המחלוקת נחשפה בציבור, אבל פלורליזם זה נתן לבוחרים בעלי מגוון דעות שונה להזדהות עם מפלגת העבודה ולהצביע בעבורה.

מצב הדברים השתנה. הספקנות באפשרות של קיום פרטנר פלשתיני יצרה הלך רוח פסימי לגבי סיכויי הסדר מדיני - דבר שנתן רוח גב לימין.

כאן מצויה הדילמה האמיתית: האם תתייצב המפלגה כאלטרנטיבה ברורה לא רק בנושאי פנים וכלכלה, אלא גם בנושאי מדיניות חוץ וביטחון ומעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל? לדעתי, מפלגת אופוזיציה ראשית חייבת להרים את הכפפה כי אין לה ברירה אחרת. פשיטת הרגל של ישראל, שנתגלתה בהתייצבות חסרת התקדים של מדינות העולם לצד אבו מאזן, היא סכנה אסטרטגית. הרשימה של מפלגת העבודה מבטיחה יכולת מאבק, אבל יכולת זו הופכת לחסרת אפקטיביות אם לא עומדים מאחוריה תכנים ברורים.

האסטרטגיה שנבחרה עד עתה היא התרכזות במאבק החברתי ועמעום של המחלוקת המדינית. אבל המחלוקת המדינית לא נותרה עמומה, אלא הקצינה את פניה. רק שילוב מושכל בין מצע חברתי וכלכלי לבין מצע מדיני ברור ייתן לעבודה את מה שהיא חפצה יותר מכל - להיות אלטרנטיבה ברורה לשלטון.