פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מנהיגות חכמה תאמץ את פלסטין

      המדינה הפלסטינית יצאה לדרך, איתנו או בלעדינו. אם נמשיך לדבוק בתיאוריית ה"אין פרטנר", נהיה מבודדים ומוקצים מאי-פעם. אך חידוש השיח המדיני יקדם אותנו אל עתיד טוב יותר

      יש יותר מסמליות בכך שאדריכל תיאוריית ה"אין פרטנר" והמהלכים החד-צדדיים, אהוד ברק, הודיע על פרישתו מהפוליטיקה הישראלית בשבוע שבו היוזמה עוברת לצד השני ומקבלת הכרה בינלאומית, עם ההצבעה הגורפת באו"ם בעד הענקת מעמד של מדינה משקיפה לרשות הפלסטינית. מורשת עכורה של אטימות וכוחניות השאיר לנו המנהיג שגם בימיו האחרונים בתפקיד העדיף לנהל מלחמה על פני משא-ומתן. המורשת הזו גבתה מחיר עצום משני העמים וניווטה אותנו אל הקיפאון המדיני שבו אנו שרויים זה יותר מעשור.

      לא ייפלא לכן שהיוזמה הפלסטינית להכרה בישות הפלסטינית כמדינה לא חברה במשפחת האומות המאוחדות נתקלה בציבוריות הישראלית בתערובת של אדישות, עוינות וחשדנות. תיאוריית ה"אין-פרטנר" הלכה והתקבעה בקרב ציבורים גדלים והולכים בחברה הישראלית. חומת הבטון המפרידה בינינו ובין מרבית הפלסטינים מספקת אשליה של שקט יחסי, אך מרחיקה מעינינו לא רק את סבלם של הפלסטינים, אלא גם את קשת הדעות ואת השיח הפוליטי המגוון המתנהל בצד השני.

      ראש ממשלתה היוצא וכנראה גם הנכנס של מדינת ישראל הודיע בנאום בר-אילן על תמיכתו בפתרון שתי המדינות, אך דחה מעל כל במה אפשרית את התנאים ההכרחיים והמקובלים להתקיימותו. בעקבות מנהיגיו, חדל הציבור הישראלי, שוחר השלום ברובו, להאמין באפשרות של פתרון - ובשל כך גם אינו דוחק בהם לקדם אותו. קרה להם מה שקורה פעמים רבות בסכסוך ממושך: דמותם הולכת ולובשת את דמות האחר שיצרו בתוכם - המנהיגות הישראלית חדלה להיות פרטנר לפתרון.

      בלכתם ציוו לנו דרך אחרת

      החיבור בין פרישת ברק לבין היוזמה הפלסטינית יכול לסמן את כניסתן של פרדיגמות חדשות, החיוניות לישראל כשם שהן חיוניות לפלסטינים. בניגוד לרושם הנוצר בישראל, היוזמה הפלסטינית אינה מהלך אנטי-ישראלי אלא יוזמה מושכלת לקידום פתרון שתי המדינות במתווה המקובל על הציבורים בשני הצדדים, ושעליו כבר הסכימו מנהיגים ישראלים בעבר, גם מנהיגים מהימין. היוזמה מבוססת על השאיפה להסדר קבע שבו יחיו זו לצד זו מדינה פלסטינית ומדינת ישראל. זהו החזון שאליו התחייבו כל מנהיגי ישראל בעשור האחרון. הריק המדיני שממנו צמחה היוזמה אינו גזרת גורל. מנהיגות ישראלית חכמה יכולה וצריכה לאמץ את היוזמה ולמלא אותה בתוכן ממשי. זה מה שהציבור הישראלי צריך לדרוש ממנהיגיו.

      עד לפני כשבועיים התנהלה כאן מערכת בחירות שבקשה להותיר את הסוגיות המדיניות מחוץ לסדר היום הציבורי. אפילו רשימות המציגות את עצמן כאלטרנטיבה למפלגת השלטון הצטרפו למקהלה העליזה הזו. השבועיים האחרונים החזירו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ללב הפוליטיקה הישראלית בחדות אכזרית. מירושלים ועד רמאללה, משדרות ועד עזה, מגבלות הכוח ומחירי המלחמה ברורים יותר מתמיד וכך גם הצורך בפתרון בר-קיימא לסכסוך. בניגוד למה שהיה נראה בתחילה, סבב הלחימה האחרון חיזק ולא החליש את היוזמה הפלסטינית.

      המנהיגות הפלסטינית, על פלגיה השסועים בדרך כלל, הולכת ומתכנסת סביב היוזמה ואפילו ההתנגדות האמריקאית הולכת ומתרככת. היוזמה הזו יוצאת לדרך - איתנו או בלעדינו. אם נמשיך לדבוק בתיאוריית ה"אין פרטנר" ישראל תהפוך מבודדת ומוקצית יותר מאי פעם. אך אם נשכיל להפוך לפרטנר נוכל להקנות ליוזמה מימד של הדדיות ולחדש את השיח המדיני, שהוא בלבד יכול לקדם אותנו אל פתרון ואל עתיד טוב יותר.

      הציבור הישראלי ראוי למנהיגות שמסוגלת להציב אופק מדיני במקום איומים והפחדות מצד אחד ואשליות מסוכנות מצד שני. את ההזדמנות הזו אסור לנו להפסיד. בלכתם ציוו לנו המנהיגים דרך חדשה: ברק בלכתו לעשות לביתו, אבו מאזן בלכתו לאו"ם.

      הכותבת, יהודית אופנהיימר, היא מנכ"לית עמותת עיר עמים, המקדמת יציבות, שוויון ועתיד מדיני מוסכם בירושלים