"פוטין רואה את עצמו כסטלין החדש"

לפני פחות מחודשיים, בבוקר 11 בספטמבר, צלצל הטלפון הסלולרי של מאשה גסן בעודה נוסעת במונית בפראג. "תמתיני רגע על הקו, אני עומד לחבר אותך", אמר הגבר בצד השני של הקו. לאחר מכן שרר שקט במשך שתי דקות. "התרגזתי והתחלתי לצעוק: 'מי מדבר?'", מספרת העיתונאית הרוסייה?אמריקנית?יהודייה. "אמרתי לצד השני - 'זו שיחה מחו"ל והיא יקרה, לפחות תציג את עצמך, מי אתה?'", אחרי כמה שניות הגיע מענה: "פוטין ולדימיר ולדימירוביץ'". נשיא רוסיה, בכבודו ובעצמו, לא התרגש מהצעקות של גסן, ולאחר מכן הזמין אותה לפגישה במשרדו שבקרמלין.

הפגישה הזו לא הייתה מובנת מאליה. במרץ האחרון פרסמה גסן, אחת העיתונאיות והביוגרפיות הבולטות בעולם כיום, את הספר הנוקב, הביקורתי והמצמרר ביותר שנכתב נגד פוטין. "פוטין - האיש ללא פנים" (שראה לאחרונה אור בעברית בהוצאת ספרי עליית הגג בתרגום של מיכל קירזנר?אפלבוים) מתאר דיוקן מעורר אימה של הנשיא הרוסי, הנסמך על הביוגרפיה האישית שלו. באמצעות עדויות רבות, מחקר ומעקב אחר פעולותיו משנות ה?90, רקמה גסן פורטרט של איש קג"ב בינוני, אדם לא מורכב, לא מתוחכם ולא אינטליגנטי, אבל מושחת מהיסוד - שהפך לדיקטטור שמטיל על עמו משטר נוקשה ואף אינו בוחל ברצח.

גסן, שבין שאר תחומי סיקוריה אף כותבת על מדע וטבע, ערכה עד לא מזמן גם את מגזין המדע הפופולרי המוביל ברוסיה - "וו?ק?רו?ג ס?ב?ט?ה". קודם לשיחת הטלפון היא הוזמנה לשלוח כתב מטעמה למשלחת של הנשיא במסגרת מחקר אחר התנהגות עופות נודדים בסיביר שמטרתו לשמר עגורנים שנמצאים בסכנת הכחדה. העיתוי כמובן לא היה מקרי; שלושה חודשים קודם לכן הפך פוטין ליו"ר הנהלת החברה הגיאוגרפית של רוסיה.

כמי שעברה קילומטרז' של פוטין בקריירה, גסן חששה בדיוק מהדברים האלה. "היה לי ברור שמשהו ישתבש בתנאים כאלה, שלא יהיה לנו חופש עיתונאי ושלא נוכל לבקר את הפרויקט ולכתוב שמדובר בבזבוז גדול של כסף, כי העגורנים גודלו בתנאים לא טבעיים", היא מספרת. אבל המו"ל של המגזין התעקש, וציווה על גסן לשלוח כתב שיתלווה לפוטין. היא כבר הבינה שהמגזין שאותו היא עורכת הולאם הלכה למעשה, ובכל זאת סירבה. המו"ל ענה לה: "אם כך, את מפוטרת".

אחרי כמה ימים הגיעה גסן למשרדי המגזין כדי למלא את מסמכי העזיבה, ובפרפראזה על שיר ילדים רוסי סטליניסטי ("הקיץ הגיע, תודה לסטלין על כך, אמא אוהבת אותי, תודה לסטלין על כך"), היא כתבה: "אני עוזבת את העבודה, תודה לפוטין על כך". למחרת, כשכבר היתה בפראג, הגיע הטלפון מפוטין. "שמעתי שפוטרת בגללי", אמר לה הנשיא.

שבוע לאחר מכן הגיעה גסן, יחד עם המו"ל שפיטר אותה, לפגישה אישית בת 20 דקות עם פוטין. "הוא אמר לנו שהוא אוהב חתולים, כלבים וחיות קטנות אחרות", היא מספרת, ומגלה שהנשיא תיאר את עצמו כאדם רגיש לטבע וכמי שעומד באופן אישי מאחורי המיזם להצלת העגורנים. "טעית כשסירבת לשלוח כתב למשלחת וטעית גם כשנקלעת לעימות. במגזין צריכה להיות משמעת כמו בצבא", הטיף לה לאחר מכן. גסן, אישה אמיצה למדי, מספרת שענתה לפוטין כי לאור אופן התנהלות הדברים ברוסיה, עיתון לא אמור להתנהל כמו צבא. וכך נמשכה שיחה די סוערת שבסיומה פוטין הציע לה לחזור לעבודתה במגזין. היא ענתה לו בשלילה.

איך פוטין הזמין דווקא את מחברת הביוגרפיה השלילית עליו לפגישה? ובכן, מתברר שהביוגרפיה שפירסמה לא תורגמה לרוסית. "היה לי חשד שפוטין לא מודע כלל לספר שכתבתי עליו", היא מגלה בשיחה עימה השבוע, בתל אביב, "החברים שלי פחדו והזהירו אותי שלא להיפגש איתו, אבל הרושם מהפגישה שלי איתו בקרמלין היה שפוטין אדם מבודד, שלא אוהב לדבר עם אנשים רבים. אין לי ספק, בדיעבד, שהוא לא היה מודע עדיין לספר שלי".

ספרה של גסן עורר תהודה בינלאומית. הוא תורגם מאנגלית לשפות רבות, אך רוסית עדיין מחוץ לתמונה. "אני מאוד רוצה שהספר שלי יתורגם לרוסית אבל כל המו"לים ברוסיה פוחדים לגעת בו כמובן", היא אומרת, "מו"ל בכיר ברוסיה אמר לי שהיה רוצה לתרגם ולפרסם את הספר, אלא שהוא יודע שאם יעשה כן - תיפתח נגדו חקירה של רשות המסים, יסגרו את ההוצאה שלו והוא קרוב לוודאי יישב בכלא".

את הדברים היא אומרת בקור רוח יוצא דופן, בטח חריג למי שנמצאת בסכנה תמידית. בספרה מתארת גסן את רציחתה של העיתונאית אנה פוליטקובסקיה, וכן את חיסולם של המרגל אלכסנדר ליטביננקו בלונדון ושל אנטולי סובצ'ק, ראש עיריית סנט פטרבורג שפוטין היה יועצו. עוד רבים אחרים חוסלו. שתיים מהמרואיינות בספר, שליוו את פוטין במהלך הקריירה עד שהפנו לו עורף, היו אף הן קורבנות לניסיונות חיסול - וניצלו. וכמובן מתנגדים אחרים לפוטין נרקבים בכלא הרוסי.

ואילו גסן? היא טוענת שאין בה פחד, ועדיין מתגוררת במוסקבה. "הייתי מודאגת במהלך תקופת כתיבת הספר, כי אז הייתי הכי פגיעה, אז לא סיפרתי כמעט לאיש שאני כותבת ספר. רק לחבריי הטובים ביותר סיפרתי שאני כותבת ספר על רוסיה, אבל אף אחד לא ידע שהוא על פוטין", היא מסבירה. "רק כשהספר פורסם, סיפרתי את האמת לחבריי. כעת אני מרגישה מוגנת על ידי תשומת הלב הבינלאומית הרבה שלה זכיתי".

גם פוליטקובסקיה היתה מוכרת, ובכל זאת חוסלה ב?2006.

"אני מאמינה שהמשטר ברוסיה למד מכך לקח, אחרי הביקורת השלילית מהעולם והרעש שהחיסול עורר", מסבירה גסן בלי למצמץ. "אני בטוחה שהאזינו ומאזינים לי. אנשים אמרו לי שגם התקינו מצלמות בדירה שלי. אבל בטח מי שצופה בקלטות משתעמם, די משעמם לצפות בי בבית עם הילדים, הכלב והחתול שלי. אין לי מה להסתיר".

מאשה גסן (45) היא אישה של ניגודים - מצד אחד בחורה צנומה שבמבט ראשון נראית שקטה וביישנית, מצד שני לוחמת חופש אמיצה ואסרטיבית שמשדרת ביטחון עצמי ונינוחות. היא ניחנת ביכולת מילולית מדהימה, אך מדברת במונוטוניות וחפה מכל מניירה. הרזומה שלה לא מותיר מקום לספק: היא אחת העיתונאיות המובילות בסיקור רוסיה ב?15 השנים האחרונות, וכתבה לעיתונים ולמגזינים מובילים בעולם, ובהם "ואניטי פייר", "ניו ריפבליק" ו"US News & World Report". שיחה עימה מבהירה כי מדובר באישה ידענית מאוד, וצנועה אך אסרטיבית, אמיצה ונחושה מאוד.

כשאנחנו יושבים במסעדה במשך שעתיים, היא מספרת, בין היתר, גם על החיים כלסבית מוצהרת עם בת זוגה דריה ושלושת ילדיה (את הגדול, בן 14, אימצה מבית יתומים בקלינינגרד; השנייה, בת ה?9, היא פרי רחמה ונולדה בארה"ב; והתינוק, בן תשעה חודשים, נולד לבת זוגה), וגם, כמובן, על אהבתה הגדולה לישראל, שבה היא מקפידה לבקר כמה פעמים בשנה.

"אני מרגישה נפלא בישראל ואוהבת מאוד את המדינה הזו. אני מרגישה פה בבית", היא אומרת. "בעבר רציתי לגור כאן, והייתי באה לישראל אילו הייתי מוצאת עבודה שתתאים לי". היא נולדה במוסקבה וגדלה בה עד גיל 14, עת הוריה היגרו לארה"ב. "הייתי פעילה בארגון היהודי במוסקבה ורציתי לבוא בנערותי לירושלים", היא מגלה, "אבל זה היה מאוד מסוכן והוריי התנגדו לכך נמרצות. הם הפצירו בי לעבור לארה"ב כדי שמשם אוכל להגיע לישראל. ואכן, בגיל 18 הגעתי לביקור ראשון בישראל, טיילתי בכל הארץ וגרתי תקופה מסוימת בקיבוץ עברון אצל חייקה גרוסמן המפורסמת, שלמדה עם סבתא שלי באותו בית ספר". אחרי הטיול הגדול בישראל שבה גסן לארה"ב כדי לסיים תיכון ולהשלים את לימודיה הגבוהים, ושם החלה בקריירה עיתונאית שבמסגרתה חזרה לגור ברוסיה מ?1991 ועד היום.

הספר על פוטין הוא השביעי במספר של גסן. קודם לו פירסמה ספרים במגוון נושאים - על זכויות הקהילה ההומו?לסבית ברוסיה, על המאבק הפמיניסטי במדינה, על האינטליגנציה הרוסית בעידן הפוסט?קומוניסטי, ספר אישי על סבותיה ששרדו את מלחמת העולם השנייה וגם ספר על גנטיקה. ספרה הקודם, מ?2009, התמקד אף הוא באישיות - בזו של המתמטיקאי הרוסי?יהודי גרגורי פרלמן שהוכיח את "השערת פואנקרה" - אחת הבעיות המתמטיות הפתוחות החשובות ביותר מתחום הטופולוגיה שבמשך 99 שנה לא נפתרה.

שני הספרים האחרונים שלך עוסקים באישים. זו מגמה מבחינתך?

"פרלמן הוא אדם מסוגר שלא מדבר עם אנשים ובטח לא מתראיין. בזמן שכתבתי עליו, גיליתי שאני אוהבת לחקור אישיות שאי אפשר לתקשר איתה. זו כמו עבודה בלשית מאתגרת, אבל גם מהנה ומרתקת. באותו הקשר גם פירסמתי כתבה ב"ואניטי פייר" על מיכאיל חודורקובסקי (אוליגרך רוסי?יהודי ששלט בענקית הנפט "יוקוס" ונידון ברוסיה ל?13 שנות מאסר בגין גניבת דלק; ע"ל). הוא עוד דמות מרתקת שאי אפשר לדבר איתה".

אני תוהה אם אחרי שגסן פגשה בפוטין, הרושם שלה מהאיש השתנה. אולי התיאור המזלזל שלה כלפיו כפקיד אפור שהגיע לארמון הנשיאות בזכות קשר מקרי שטווה עם האוליגרך בוריס ברזובסקי, מקורבו של בוריס ילצין, מוגזם מעט. אבל גסן מתעקשת. "ממש לא הגזמתי", היא אומרת, "הרושם שקיבלתי מפוטין היה בדיוק מה שציפיתי. אדם שטחי וממש לא אינטליגנטי, שעסוק בעיקר בעצמו. הוא לא העריץ הבינוני הראשון בהיסטוריה. למעשה, הרבה אנשים בינוניים נעשו עריצים. כשבוחנים את מעשיו של פוטין, מבינים את דרך החשיבה הפשטנית שלו. לטעמי, מעריכים אותו הרבה יותר ממה שהוא, רק בגלל עמדת הכוח שבה הוא נמצא".

הפגישה עם פוטין הבהירה לגסן דבר נוסף. "פוטין בנה את רוסיה החדשה בדיוק כמו רוסיה של שנות ה?80 תחת השלטון האפל של הקג"ב - זו מדינה מאוד ריכוזית, מסורבת וחסרת יכולות. כשנכנסתי לקרמלין, אפילו לא בדקו את התיק שלי כי היתה לי הזמנה אישית לפגישה איתו. האישה ממשרד התקשורת שליוותה אותי משער הקרמלין למשרדו של פוטין, כלל לא הכירה את הדרך לשם כי היה זה יומה הראשון בעבודה. היא ציפתה שאני אוביל אותה מתוך מחשבה שכבר ביקרתי שם בעבר".

לא מעט כבר נכתב על פוטין האיש. כשאני שואל את גסן מה החידוש הגדול שהיא מציעה, היא אומרת: "אף אחד לפניי לא אירגן בצורה מסודרת את פוטין - חייו, פועלו ודרכו. המטרה שלי לא היתה להביא גילויים מרעישים, אף שיש כמה חידושים אינפורמטיביים ועובדות חדשות בספר שלא סופרו בעבר, אלא בעיקר לתת לאנשים מושג כללי לגבי פוטין האיש. לנתח את האדם, איך הוא צמח ופעל, ולספר על דרכי הפעולה שלו שהביאו לעיצוב רוסיה כפי שהיא כיום".

ואכן, הדיוקן של פוטין ושל רוסיה בצלמו מעורר יראה. פוטין מתואר בצורה שלילית בכל שלבי חייו, וגסן האקטיביסטית, הליברלית והפרו?דמוקרטית, לא חוסכת ממנו כל ביקורת.

ולדימיר פוטין נולד לאב נכה מלחמה ולאם שכמעט מתה מרעב במלחמת העולם השנייה. הוא היה הילד היחיד בדירה המשותפת שאותה חלקו הוריו עם אחרים, ויש טענה שבכלל אומץ מהקווקז כשהיה בן 9. בבית הספר נחשב לבריון בעל פתיל קצר ולתלמיד בינוני. הוא הצטיין בעיקר בגרמנית, שאותה למד מגיל צעיר כדי להגשים את חלום ילדותו - להפוך לסוכן קג"ב.

גסן מתארת את פוטין כאיש מוגבל מבחינת יכולת תקשור, כפי שעולה מהסיפור המשעשע על הצעת הנישואים שלו לאשתו לודמילה, שהיתה משוכנעת כי הוא מתכוון להיפרד ממנה כשהוא בעצם התכוון להציע לה נישואים. בשנותיו באוניברסיטה הפגין פוטין אנוכיות ופזרנות, אבל נחשב לנמרץ ולאמיץ וסלל את דרכו לקריירה אפורה בקג"ב. הוא לא הצליח להגשים את שאיפותיו המקצועיות עד הסוף, כיוון שנחל אכזבה כשנשלח למזרח גרמניה ולא למערבה.

כשפוטין נבחר לנשיא רוסיה, לאיש לא היה מושג במי מדובר. מפחיד לחשוב על זה כשמדובר באימפריה צבאית, גרעינית, כלכלית ובעלת משאבי טבע כגון רוסיה. אבל מהר מאוד פוטין דאג למתג את עצמו תדמיתית כשליט בלתי מתפשר. לפי אחת מתיאוריות הקונספירציה שמופיעות בספר, הפס"ב (הארגון שירש ברוסיה את הקג"ב של ברית המועצות), שבראשו עמד פוטין לפני שהגיע לכס השלטון, עמד מאחורי סידרת פיגועי תופת איומים ברחבי רוסיה עם תחילת כהונתו של פוטין, במטרה להאדיר את התמיכה במושיע האומה המיואשת והמדממת שחשה תחת מתקפה.

לאחר מכן פוטין השתלט על אוצרות המדינה והרשויות, דאג לסלק כל כוח מתנגד - אוליגרכים, פוליטיקאים ועיתונאים שעמדו בדרכו, הלאים את ערוצי התקשורת והשיג שליטה דיקטטורית לחלוטין. "פוטין אהב את ברית המועצות ואת הקג"ב, וכאשר היה בידיו הכוח, הוא רצה לבנות מערכת שתדמה להם במדויק", כותבת גסן.

גסן אינה חוששת לכנות את פוטין "רוצח המונים". "מדברים על השחיתות שלו, אבל צריך לזכור שמעל לכל זה הוא רוצח", היא תוקפת. איך היא מסוגלת להתבטא כך ולהרגיש בטוחה במוסקבה? "זו שאלה מוזרה", היא עונה, "כי ברוסיה אף אחד לא מרגיש באמת בטוח. אני לא חשה בסכנה, אף שאני יודעת שאנשים הותקפו ונרצחו. מה הטעם לחיות בפחד? צריך לדבוק במה שאתה מאמין בו כדי להגשים את עצמך. אני, אגב, לא בטוחה שפוטין מודע בעצמו לכל החיסולים שנעשו, אבל הוא יצר מדינה שבה זה מקובל ובסדר לנהוג באלימות. זה המפתח לקיום המשטר שלו".

את אומרת שפוטין נוקט גישה סטליניסטית?

"כן, פוטין רואה את עצמו כסטלין חדש. הוא טען שסטלין היה מנהל אפקטיבי, וזו מחמאה גדולה מפיו של פוטין לפי צורת החשיבה שלו. לדעתי, פוטין רואה בסטלין כמי שהציל את רוסיה. לפי פוטין, העולם מתחלק לשחור ולבן, יש טובים ורעים. הוא אימץ מנטליות של מצור וסבור שרוסיה מוקפת אויבים ונמצאת על סף קטסטרופה תמידית, והוא מנווט אותה לעבר חוף מבטחים".

ואולי בכל זאת זה בדיוק מה שהעם הרוסי רוצה - מנהיג חזק? אולי בגלל זה פוטין אהוב ופופולרי במדינה שאין לה מסורת דמוקרטית?

"כל המדינות הדמוקרטיות היו דיקטטורות בעבר. מחקרים מתחומי הפוליטיקה והכלכלה הצביעו שאחד התנאים הדרושים למדינה כדי להפוך לדמוקרטיה הוא שאנשים ייצאו מהעוני, יפסיקו לדאוג להישרדותם ויתחילו לחשוב על זכויותיהם, חירותם ושאלות בנוגע למימשל. מה שהחזיק את פוטין בשלטון בעשור הראשון לכהונתו הוא מחירי הנפט הגבוהים, אבל כיום יש שינוי דרמטי במצב. לפי מחקרים עכשוויים, אנשים מתחילים לחשוב על שאלות כגון חינוך, אם המשטרה מגינה עליהם ואיך להשקיע את כספם.

"מדד הפופולריות של פוטין נמצא בירידה מתמדת ועקבית מאז 2010", מגלה גסן, "בבחירות האחרונות פוטין קיבל כ?50 אחוזים מהקולות, ולא היה אף אחד שרץ נגדו. תזכור שהוא שולט בכל ערוצי התקשורת. אילו היו בחירות חופשיות, הוא היה מקבל, להערכתי, רק 25-20 אחוזים מהקולות".

גסן סבורה שהדיקטטורה של פוטין היא לא מתוחכמת ושפוטין לא המציא דבר חדש, אלא רק העתיק את מודל ברית המועצות. על תמיכתה של רוסיה באיראן ועל התנהלותה החשודה בקונפליקטים במזרח התיכון היא אומרת: "לרוסיה אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. כל מה שהיא עושה במדיניות החוץ באגרסיביות ובאכזריות מיועד לשרת את מדיניות הפנים הנוקשה ולשדר לעם שהיא אימפריה עתירת זכויות. כך מדברים לליבם של ההמונים בפריפריה הרוסית".

גסן סבורה שהבעיה ברוסיה אישית ולא מערכתית. "ברגע שפוטין יעזוב, אני מאמינה שיש סיכוי גדול לדמוקרטיה ברוסיה. הוא עיצב משטר ומערכת שלמה סביבו, העלה הרבה דברים מהעבר הסובייטי האפל אל מעל לפני השטח. אנחנו צריכים להתעמת עם זה, ואני סבורה שבתום עידן פוטין העם הרוסי והציבור הגדול שתמך בדמוקרטיה וכשל עם נפילת ילצין, לא יחזרו על הטעויות שלהם".

גסן לא חוסכת בביקורת כלפי המערב, ש"לא מבין כראוי ולא שופט נכוחה את פוטין. עדיין מתייחסים אליו כאל שותף שווה, לעומת זאת יודעים להוקיע את נשיא בלארוס העריץ אלכסנדר לוקאשנקו. מה כבר ההבדל בין שניהם? ללוקאשנקו אין הרבה גז בשטחי מדינתו". אפרופו לוקאשנקו, הוא ידוע בכינויו "הדיקטטור האחרון של אירופה" - ביטוי שטבעה גסן בכתבה שלה משנת 2001 במגזין האמריקני "US
News & World Report". כיום, לדבריה, היא מצטערת על הדברים, "הם לא רלוונטיים כל עוד פוטין נמצא אף הוא בשלטון, ובאופן אירוני אני נושאת באשמה חלקית לכך", היא אומרת.

באופן מפתיע, הספר של גסן הגיע לאחר שנים לא מעטות שבהן חדלה מעיסוק בפוטין. "באמצע העשור הקודם הרגשתי שהעיסוק בפוטין פשטני ולא מעניין", היא מסבירה, "הרי אין חדשות אמיתיות שיוצאות מהקרמלין. זה תמיד רק הודעות רשמיות לעיתונות. לכן, אין כתבים פוליטיים אלא רק הודעות מטעם הממשלה, וכמה כבר אפשר למחזר את אותם סיפורים על הנשיא. ב?2004 כתבתי מאמר שעוסק בחוסר ההבנה של התקשורת המערבית את פוטין, ומאז ועד 2008 לא התעסקתי בו כלל".

אז איך צץ הרעיון לכתוב את הספר הנוכחי?

"ב?2008 'ואניטי פייר' ביקשו ממני כתבה מקיפה על פוטין, והגשתי להם טקסט של 10,000 מילה. לפתע גיליתי שאני מאוד נהנית לכתוב מאמר מעמיק על אדם ולא על תופעה. הכתבה ההיא בעצם היתה מעין תקציר ראשוני של הספר".