חזון "שתי מדינות לשני עמים" נוסח הסכמי אוסלו אמנם גוסס - אך לא מת. לפחות לא בקרב ההנהגה הפלסטינית. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הגיע לאוסלו בנסיון אמיץ להשיג הסדר שלום. עמיתו הפלסטיני הגיע לשם עם תכנית אחרת: התכנית המדורגת להשמדת מדינת ישראל. למרות שהשניים הצליחו לחתום על הסכם, אף אחד מהם לא הגשים את מטרתו. לצערו של המחנה הציוני, טרם הושג שלום עם שכנינו החיים בקרבנו. לצערו של מחנה הפתח, טרם הושמדה מדינת ישראל.
ככל הנראה, העולם המערבי מייחס יותר חשיבות לאותיות חרוטות על פיסות נייר, מאשר אנו העמים החיים במזרח התיכון. בעוד שני הצדדים המקומיים הבינו מהר מאוד שהסכם אוסלו אינו שווה את הנייר עליו הוא כתוב, בחו"ל ממשיכים להאמין בו, ולהשקיע את מיטב כספם בקידומו, בזמן שהרשות הפלסטינית צוחקת כל הדרך אל הבנק.
על פי תחשיב שנערך על ידי מכון ירושלים לצדק, נתרמו פי 25 יותר כספים (ביחס לגודל האוכלוסיה) לרשות הפלסטינית מאז הסכם אוסלו, מאשר כל הכספים שהושקעו באירופה על ידי ארה"ב לצורך שיקום כלכלתה לאחר מלחמת העולם השנייה, בתוכנית מרשל. המשמעות הפשוטה? היינו יכול לשקם את כלכלת אירופה 25 פעמים עם כל הכספים שהועברו לרשות ב-18 השנים האחרונות.
איפה הכסף?
לאן נעלם הכסף? למה כל-כך הרבה פלסטינים עדיין חיים בעוני מוחלט? למה במקום ליצור כלכלה חזקה שתעמיד מדינה חדשה על רגליה, התרחב הכר הפורה לפעילות טרור קיצונית? למה, בתקופת משבר כלכלי עולמי, אף גורם רציני אינו מפקח על המיליארדים שנשפכים לרשות הפלסטינית מדי שנה?
ניתן לדעת בקלות איפה הכסף לא הושקע. בניגוד לתכנית מרשל, התקציבים האלה לא נוצלו ליצירת מודרניזציה של התעשייה הפלסטינית או מקומות עבודה המבוססים על הליכים עסקיים מתקדמים לבניית משק יציב, המהווה בסיס לעצמאות כלכלית. אז איפה אם כן נמצא הכסף? בשל חוסר הפיקוח של הקהיליה הבינלאומית, זרמו התקציבים אדירי המימדים האלה לחשבונות בנק פרטיים של מנהיגים פלסטינים, לרכישת מצבורי טילים, לתשלום משכורות מנופחות של כוחות ביטחון ולמערכת חינוך המקדמת שנאה, גזענות ואנטישמיות.
היות שמקבלי הכספים ברשות אינם אנשים מוסריים (על פי אמות מידה מערביות), לא רק שהתרומות לא סייעו לעם הפלסטיני, הן אף דרדרו את מצבו. הרשות שנבנתה והתחזקה מפרה זכויות אדם באופן שיטתי. מעצרים והוצאה להורג ללא משפט, סתימת פיות בכוח, מניעת חופש עיתונאי, פגיעה בחופש מצפון וחופש דת, רצח נשים על רקע כבוד המשפחה, פגיעות בזכויות ילדים - כל אלה הם מנת חלקם היומיומית של שכנינו בגדה המערבית וברצועת עזה.
זאת ועוד - כל התמיכה הבינלאומית לא סייעה לרשות להתגבר על השסעים הפנימיים ולבנות שלטון אחד מרכזי. יש היום שלוש ממשלות פלסטיניות: ממשלת אבו מאזן בגדה המערבית, ממשלת הנייה בעזה, וממשלת אונר"א, סוכנות הסיוע דל האו"ם לפליטים הפלסטינים, שדואגת לכל פלסטיני באשר הוא ושמעניקה להם את רוב שירותי הרווחה בפועל. אף ממשלה אינה מוכנה לוותר על מעמדה ולאחד סמכויות ליצירת שלטון אחיד ומאוחד.
כעת, הקהיליה הבינלאומית נמצאת בדילמה נוראית. מדינות שחרתו על דגלן קידום חירות, דמוקרטיה, זכויות אדם ושלטון חוק מתבקשות להצביע בעד מעמד "מדינה-לא מדינתית" של הרשות הפלסטינית, שזכויות אדם לא נמצאות אפילו בתחתית סולם הערכים שלה. המבוכה הנוכחית מפנה זרקור אל העובדה שיש למי שמממן את הרשות הפלסטינית אחריות כבדת משקל להשגיח על ניתוב התקציבים. שאם לא כן, חזון שתי המדינות לשני העמים ימות מוות קליני. שפיכת כסף ללא פיקוח רק מרעה את מצבם של האזרחים הפלסטינים, במקום להטיב עמם, ודוחה פתרון לסכסוך לעוד כמה שנים.
עו"ד כלב מאיירס הוא מייסד מכון ירושלים לצדק
עוד בנושא:
הסחף נמשך: גם גרמניה לא תתנגד למדינה פלסטינית
ישראל מנסה למזער נזקים: "הפנייה לאו"ם חסרת משמעות"
ברמאללה אדישים כלפי ההצבעה באו"ם: "הכיבוש נשאר"