אם לא תחול תפנית של הרגע האחרון, תאשר היום העצרת הכללית של האו"ם הצעה המעניקה לרשות הפלשתינית מעמד של מדינה משקיפה. במלאות 65 שנים להחלטה ההיסטורית בדבר הקמת שתי מדינות, יהודית וערבית, בארץ ישראל - שנדחתה על ידי הפלשתינים - הם מבקשים לחזור ולאשרר אותה.
היא תזכה לרוב. מניעתה תיתכן רק במניעת העלאתה לדיון. אך שורה של מדינות נאורות, וצרפת בראשן, שינו את התנגדותן מן הסיבוב הראשון ותומכות עתה במהלך של אבו מאזן.
מקורות בניו יורק טוענים כי אמנם ארה"ב מתנגדת ליוזמה הפלשתינית "לפי הספר", אך הפעם, שלא כבעבר, אין וושינגטון יוצאת מעורה למנוע את הדיון וההחלטה.
ככל שאפשר לחפש צידוק למעשיו של הנשיא הפלשתיני, שהם בבחינת הפרה גסה של הסכמי אוסלו, ניתן להבין כי התביעה להכרה בפלשתין נועדה לתקן את תדמיתו הרעועה מבית. מטיחים בפניו כי טרור אלים נוסח חמאס נענה בהוקרה בינלאומית בעולם הערבי ובמערב בכלל זה, ואילו הוא נדחה ונדחק בשל החלטתו האסטרטגית להימנע משימוש בכוח.
ישראל שוללת את המהלך, אך לא ברור שנזקו רב. אם רוצה הרשות הפלשתינית מעמד של ממשלה ריבונית, תיאלץ ליטול על עצמה אחריות למתרחש בשטחה. עליה לשקול אם רצונה להסתבך בחרם כספי (אני מתנגד) או לראות את ישראל מחילה ריבונות על היישובים ביהודה ובשומרון.
אך תגובות חריפות כאלה אינן מעשיות לעת זו. נראה כי לאחר כמה הצהרות תקיפות תבלע ישראל את הגלולה המרה, ותחזור בה. ברק אובאמה נוהג לדבר בזכות חידוש המשא ומתן, אך נחוץ לזכור שני אירועים מהעבר ולהוסיף טיעון עכשווי.
אבו מאזן יצק מים על ידיו של יאסר ערפאת כאשר אהוד ברק העז והציע ב-2000 לדון בחלוקת ירושלים. בעיני ישראלים רבים זה היה כהצבת צלם בהיכל, אבל שני המנהיגים הפלשתינים חששו כי השלום מתדפק על הדלת ונמלטו מהמקום. כאשר לאחר מכן אמר ברק כי "אין פרטנר" פלשתיני, זעם עליו השמאל. מפני שבמפלגתו לא רצו להתבונן באמת בגובה העיניים.
ב-2009 הציג אהוד אולמרט לאבו מאזן תוכנית כה ותרנית, שהזהירו כי שום ממשלה ישראלית אחרת (נכון) תציע לו משהו דומה. אבו מאזן שוב נמלט. טענתו כי אולמרט היה בסוף ימיו הפוליטיים ולפיכך הצעתו קלושה היא בדיחה ריקה מתוכן. ממשלים מחויבים להחלטות שקיבלו קודמיהם. הרי נתניהו אמר ב-1996 כי שכפאו שד כי הסכמי אוסלו מחייבים אותו בעלותו לשלטון.
שני אלה נדחקים לצל לעומת הטיעון העיקרי: אבו מאזן מאשים את נתניהו כי אינו רוצה בפתרון הבעיה ברוח "שתי מדינות לשני העמים". הוא מצהיר שאין משא ומתן כל עוד נמשכת הבנייה בהתנחלויות. הגיונו צולע. הרי לפי השקפתו, גם אם תיבלם הבנייה ביישובים, יחמוק נתניהו מהסכם. בהנחת יסוד זו - מה לו לבוא אל שולחן המשא ומתן הריק מתוכן גם אם חדלים לבנות בית בעפרה ולטעת עץ בבית אל?
משהו בתירוציו לוקה בסתירה פנימית.