היוזמה החד-צדדית של יו"ר הרשות אבו מאזן בעצרת הכללית היום באו"ם, שבסיומה תוכר פלשתין כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה בארגון, מאפשרת למערב, או לפחות לחלק ממנו בהובלת צרפת, לבצע תיקון: אחרי שביקרו את חמאס וחיבקו את ישראל (אולי קצת מעבר למתוכנן) הגיע הזמן ליישר חזרה קו ולתמוך ברשות וביוזמות שלה. ומה עם רוח אוסלו? ההכרה ביוזמה החד-צדדית מרחיקה עוד יותר את אוסלו. נותרנו עם הרוח.
יש להבין כי מהלכו של אבו מאזן היה חסר סיכוי מבחינתה של ישראל. בירושלים שגו כשניסו להתעמת עם אבו מאזן בעצרת. הרי רק לפני שנה זה היה נשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי, שהסביר לאבו מאזן כי המהלך שלו להביא להכרה בפלשתין כמדינה במועצת הביטחון חסר סיכוי. סרקוזי אפילו המליץ לאבו מאזן מה לעשות. לא פלא שיורשו בארמון האליזה, פרנסואה הולנד, הוביל את המהלך מבחינת המדינות המערביות התומכות (ספרד, פורטוגל, שווייץ, דנמרק, נורבגיה, ואפילו בריטניה על תנאי).
העצרת הכללית של האו"ם היא המגרש הביתי של הפלשתינים ושל אבו מאזן. דמיינו לכם קבוצת כדורגל שעולה למגרש (ישראל) והשופט (העצרת) בכלל משחק עם הקבוצה היריבה (הפלשתינים). מסיבה זו תמוהים מאמציה של ישראל למנוע תחילה ולרכך בהמשך את ההחלטה. מה שכן צריך להיות ברור לאבו מאזן הן השלכות המהלך. יש להניח כי בהמשך להשלכות, ויהיו כאלה, הוא ימשיך להתלונן כי ישראל מחלישה אותו. יש להודות שמהלכו היום תורם לכך מאוד.
כ"ט בנובמבר 1947 נחשב אצלנו ליום חג. ביום זה סללה החלטה של העצרת את הקמתה של מדינת ישראל. אבל ב"במגרש הביתי" של הפלשתינים מציינים בכל שנה את 29 בנובמבר כיום הסולידריות הבינלאומי עם העם הפלשתיני. לא רק גיאוגרפית מתנגשים להם זה עשרות שנים שני עמים - גם בתאריכים. לגיטימי בנקודה זו לעיין בערך כרונולוגיה.
ישראל חייבת לעשות דה-דרמטיזציה לצעד החד-צדדי. בדיוק כמו במבצע "עמוד ענן", עליה לנהוג בקור רוח. חמאס מעזה יורה טילים, אבו מאזן מהגדה יורה יוזמות חד-צדדיות. בשני המקרים הדבר אינו מקדם אותנו לשלום.
המהלך של אבו מאזן יגרום לתסכול בקרב בני עמו
ומה יהיה ביום שאחרי, זאת השאלה הגדולה. מה תעשה הרשות עם הסטטוס החדש. אין ספק שהיא עוברת לשורות קדמיות יותר בעצרת ותקבל גישה לסוכנויות ולארגונים בינלאומיים. מה שמדאיג יותר זה העובדה שתהיה לה גישה לבית הדין הבינלאומי בהאג, שם היא תוכל לתבוע ישראלים בגין צעדים שמבצעת ישראל בגדה המערבית. אבל אבו מאזן צריך לזכור שיש מחיר למהלך. במקום להתבכיין הוא יהיה צריך להיות אחראי גם לעזה. בית הדין בהאג צריך לעבוד שלוש משמרות ביום כדי לשפוט את ראשי חמאס. יש להניח שאם אבו מאזן יבקש להוביל אותנו להאג נמצא את עצמנו, הם ואנחנו, בליטיגציות בלתי נגמרות ובקרבות מלוכלכים בעימותים משפטיים, שרק ירחיקו את ההסכם המיוחל, להם ולנו.
אבל מה שצריך עוד יותר להדאיג אותנו מצעדו החד-צדדי של אבו מאזן הוא השינוי הדמוגרפי בקרב הידידות שלנו במערב. לונדון היתה צריכה לקבל החלטה תוך כדי התבוננות והתחשבות ניכרת בדעת הקהל שלה, התומכת בנרטיב הפלשתיני. גם צרפת, שלה אוכלוסייה מוסלמית הולכת וגדלה, שמשתתפת יותר ויותר בחיים הפוליטיים, לקחה צד, גם אם מצרים וסוריה והנעשה שם מדאיגים את פאריס יותר מגורלו של אבו מאזן. אפילו אוסטרליה, הידידה הטובה, צריכה עתה להתחשב באינטרסים שונים מאז היא יושבת כחברה לא קבועה במועצת הביטחון. קצת קשה להגיד שאנחנו לבד כשאיתנו בעצרת יתייצבו ארה"ב וקנדה ובאירופה גרמניה. חבל שהסינים לא היו מוכנים לשמוע את המלצותיו של שגרירנו בבייג'ין.
פלשתין חברה לא קבועה באו"ם מאז 1974. אין ספק שמבחינתה היא משדרגת היום את מעמדה. ואולם בסופו של דבר אבו מאזן במהלכו רק יגרום לתסכול עוד יותר גדול של בני עמו. באוקטובר 2011 תמך סרקוזי בהכרה של פלשתין כמדינה חברה באונסק"ו, כעת הולנד מוביל מדינות מערביות למהלך של שדרוג פלשתין. הצעד המשמעותי שאותו רוצים הפלשתינים - הכרזה על מדינה - יגיע אליהם באופן פרדוקסלי לא מצרפת, לא מהעולם השלישי, לא מהעולם הערבי ולא מהעצרת - רק מישראל.
אפרופו ישראל, לא הגיע הזמן שאבו מאזן המתון יכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית? אחרי שיתפנה, כמובן, מעיסוקיו הדחופים בניו יורק.