כשדניאל והראל משחקים לבד, הם מרשים לעצמם לפעמים לדבר על אמא. איך נהגה להכין אוכל, מה אהבה לעשות. באחת הפעמים, ממש לאחרונה, שמעה אותם הסבתא, דליה פרץ, ולא הצליחה לעצור את הדמעות. "אתה יודע, יש לנו מזל שזכינו להכיר את אמא", אמר דניאל, בסך הכל בן חמש וחצי, לאחיו הגדול הראל, בן השש וחצי. "ישי לא זכה להכיר אותה".
כמעט חצי שנה חלפה מאז האסון הגדול שנפל על משפחת דבוש, כשהאם מיטל נפטרה, רגע אחרי שילדה את בנה הרביעי בניתוח קיסרי בבית החולים ברזילי באשקלון. הרופאים אמרו שמתה מתסחיף מי שפיר. ההיריון היה תקין, הניתוח נקבע מראש, אבל קצת אחרי ששמעה את בכי התינוק, עוד לפני שהספיקה בכלל לראות אותו, עצמה מיטל את עיניה ולא קמה עוד. בתחילת החודש הייתה אמורה לחגוג את יום הולדתה ה?35, ובמקום חגיגה גדולה אירח בעלה שלומי שלוש מחברותיה הטובות. הם הזמינו את העוגה האהובה עליה, עוגת מוצרט.
בהספד שנשא דבוש בהלוויה של מיטל הוא הבטיח לה שישמור על הילדים, שיגדל ויחנך אותם להיות אנשים טובים, כמו שהיא עשתה. השבוע, כשביקרנו אצלו, ראינו שהוא עומד בהבטחה. למרות האובדן הנורא, למרות הקושי לגדל, לבד, ארבעה בנים.
הראל ודניאל ודוד בן השנתיים וחצי, וישי, שעכשיו הוא כבר בן חמישה חודשים וחצי. כולם מתוקים ומנומסים להפליא, ממלאים את הדירה המטופחת באשקלון בצחוק ובשמחת חיים. כשאני מגיעה אליהם, שלושת הגדולים אוכלים ארוחת ערב: פרוסות פיצה ביתית שנחתכה לחתיכות קטנות במיוחד. המבוכה הקלה שלהם הופכת במהירות לקבלת פנים חמה, והם מזמינים אותי לשבת איתם ("דוד חושב שהוא לא מרשה אבל זה בסדר", צוחק הראל), מספרים לי שיש להם שטר של דולר מהתקופה שבה היו בארה"ב, ואפילו מטבע של ארץ אחרת, שהם לא מכירים. הם מבקשים משלומי להביא להם את קופת הילדים שנמצאת מעל המקרר, להשוויץ בשלל.
הם מרגישים בנוח, לא מדברים על המוות אלא על החיים. הראל שופך את כל המטבעות מהקופסה לתוך חולצתו, ופורש אותם על השולחן. דניאל פורש לאייפד ומראה לי משחק שקבע בו שיא חדש. דוד מתפנק על הספה, מבקש עוד רגע לפני שהולכים לישון. ישי יצא לטיול של ערב עם סבתא דליה. "תחשבי לעצמך מה מצפה לו בחיים", אומר לי שלומי, וקולו כמעט לא נשמע. "כל יום הולדת שלו ייחשב גם כיום האזכרה של אמו".
אבא במשרה מלאה
אף אחד עוד לא באמת מעכל את המוות הזה. הדברים בבית נשארו כמו שמיטל סידרה אותם. בחדר הילדים שתי מיטות נוער, כל אחת מהן נפתחת לעוד מיטה, שעל אחת מהן ישנה עד לא מכבר סבתא דליה, אמה של מיטל. היא גרה איתם בארבעת החודשים אחרי האסון, נשארה לעזור לדבוש עם הילדים, ועכשיו חזרה הביתה, לאבל הפרטי שלה. בשמונת הימים של ירי הטילים על הדרום נשאר דבוש (33) עם הילדים בבית. כמעט לא יצאו מהממ"ד, שבימים רגילים הוא חדר המשחקים שלהם. "בלילה פרשתי מזרנים על הרצפה, כולם ישנו שם ואני ישנתי בחדר שלי, ועברתי לשם כשהיתה אזעקה. זה היה מטריף, כל כמה דקות אזעקה. אפילו להם כבר נמאס לשחק בטאבלט ובמחשב או לראות טלוויזיה". בעבודה שלו, בחברת שטראוס?יוניליוור איפשרו לו להיעדר בתקופה הזאת - הם כבר התרגלו שהוא אבא במשרה מלאה. עכשיו בני המשפחה חוזרים שוב לשקט. בפינת חדר הילדים נמצאת מיטת התינוק של דוד, ולידה העריסה של ישי. על כל מיטה ערימת בובות, והילדים מספרים שבאחד הימים פתחו את כל המיטות, השכיבו בהן את כל הבובות, הדביקו עליהן מדבקות זוהרות וכיבו את האור, ללילה קסום שכזה. דבוש ביקש ממני לא לשאול אותם על אמא ("שלא ייסגרו פתאום"), ולכן אני לא מעזה לשאול אם גם אמא השתתפה בחגיגה.
את התמונות של מיטל, שהיו פזורות בבית, דבוש הוריד. לאחרונה החזיר לחדר השינה תמונה גדולה של שניהם מהחתונה. על שולחן קטן ליד המטבח מונחת תמונה מנוילנת של האחיות בתינוקייה של בית החולים ברזילי, מחזיקות את ישי. באישור מיוחד נשאר ישי בתינוקייה שמונה ימים, ואז קם שלומי מהשבעה על מיטל וחגג לישי את הברית. "ברית עצובה, מהולה בשמחה, ולא להפך". הילדים הולכים למיטות אבל ממשיכים לשחק ביניהם. דבוש מתמודד היטב עם התחנונים שלהם לעוד כוס מים, לעוד נשיקה, לעוד רגע של צחוק לפני שהולכים לישון. "בהתחלה עוד היו קצת קוראים לאמא, עכשיו זה כבר לא קורה". דוד הקטן בא לסלון, ודבוש מעביר אותו למיטה הזוגית בחדר השינה. "אם מיטל הייתה יודעת, היא לא היתה מרוצה מהסידור", הוא מחייך. "היא אף פעם לא הסכימה שהילדים יישנו איתנו. כל אחד צריך לישון במיטה שלו, זה היה ברור. האמת היא שלפני כמה שבועות היה לי קשה מאוד, אז לקחתי את כולם, שמתי מזרנים על הרצפה, דוד היה איתי במיטה, וכולם ישנו איתי. היה לי כיף, זה עשה לי קצת טוב".
אנחנו יושבים בסלון, ומדי פעם מגיעים קרובי משפחה לבקר. כולם רוצים לעזור עם ישי, שעכשיו שוכב על הספה ומרים את ראשו בחיוך. קטן, תמים, מוקף באהבה, אבל את אמא לעולם לא יכיר. את ההנקה מחליף בקבוק, את המגע הנשי הוא מקבל מאחרות. כשדבוש רואה אותו, הוא מחייך חיוך רחב. הילדים הם נקודת האור שלו. "האמת היא שעד עכשיו אני לא מעכל את זה שמיטל לא תיכנס לכאן בעוד רגע ותתחיל לסדר את העניינים", הוא אומר ועיניו מתלחלחות. "הימים שלי מתחלקים בין תחושת האבל והאובדן לניהול היום?יום. אני מפחד מה יהיה מחר, מה יהיה מחרתיים. פעם היינו מתכננים חצי שנה קדימה. עכשיו הכל נהיה מיום ליום".
לבית העלמין הוא לא מרבה ללכת. הילדים לא פקדו את הקבר מעולם. אבל הוא מדבר איתה כל הזמן, לרוב כשהוא לבד, ברכב. "לפעמים אני צועק. לא עליה אבל על המצב. היו כמה פעמים שאחד הילדים חלה, וזה פירק אותי לגמרי. חשבתי לעצמי: מה, לא מספיק כל מה שעובר עלי?" הוא חסר שקט. עייף. "בלילה, אחרי שכולם הולכים והילדים ישנים, אני מוצא את עצמי לבד. חייב להתיש את עצמי כדי להירדם. רואה טלוויזיה בסלון, הולך למיטה ורואה עוד תוכנית, יוצא לעשן במרפסת, חוזר, הולך שוב, עד שאני לא עייף כמו סמרטוט אין מצב שאני נרדם. ואז, סביב אחת או שתיים בלילה, אני שם את הראש ונופל. אם ישי לא מתעורר אני קם בשש וחצי, וזהו, מתחיל את היום".
"אין לי יותר למי לספר"
שלומי ומיטל הכירו לפני תשע שנים. הוא ניהל חנות ספורט בצומת סילבר, היא עבדה בחנות תכשיטים סמוכה. האהבה פרחה מהרגע הראשון. "היו לי הרבה חברות, אפילו כמה שנים, אבל עם מיטל היה לי ברור שאחרי שנה נתחתן". באוקטובר 2004 נישאו. "ההספק שלנו לא רגיל, ארבעה ילדים בשמונה שנים. זה יפה. אני חושב על זה לפעמים, יש לי חברים מהשכבה שעוד לא התחתנו, ותראי אותי איפה אני". שלומי עבר לעבוד בשטראוס?יוניליוור כמנהל מרחב דרום. מיטל נשארה בבית וטיפלה בילדים. אחרי מותה, הוא הודיע למנהליו שלא יוכל לחזור לעבוד שעות רבות של עבודה לחוצה. "הם עזרו לי מאוד. נפגשתי עם המנכ"ל, עם מנהל המכירות הארצי ועם מנהלת משאבי אנוש, והחלטנו יחד שאעבור לעבוד במטה המכירות של החברה בקריית שדה התעופה. זה תפקיד גמיש יותר, עם פחות לחץ, שיש בו התחשבות במגבלות".
הבית ממשיך לתפקד, "רק עם הרבה יותר לוגיסטיקה", שרק הורה יכול להבין. בבוקר הוא מסיע את שלושת הילדים הגדולים לבית הספר ולגנים, וישי נשאר בבית עם מטפלת. בכל שבוע הוא מכין טבלה שבה מאורגן הלו"ז של כל אחד מהילדים, וסידורי ההסעה בחזרה הביתה. דניאל מסיים את הגן בשעה 14:00, והמטפלת מביאה אותו הביתה. הראל מגיע מבית הספר בשעה 15:00 בהסעה. דוד, שמסיים ב?16:00, חוזר בדרך כלל עם אמא של דבוש. שלומי מגיע הביתה אחר הצהריים, ומתחיל לעבוד כאבא. אין לו עם מי לחלוק את מה שעבר עליו במשך היום. "זה הכי קשה, כשיש דברים קטנים של יום?יום ואין למי לספר. אם קורה משהו בעבודה, אם מישהו אמר לך משהו - כל מיני דברים שאתה משתף עם בן הזוג. עכשיו, למשל, גמלנו את דוד מחיתולים, עם מי אני אחלוק את זה?". הימים האחרונים שלו עם מיטל חרותים לו בזיכרון. כשהוא מספר על הפרטים הקטנים קולו נחלש, כמעט נעלם. ביום שני בבוקר, יום לפני הניתוח, היה אמור לקחת אותה להתאשפז, אבל למיטל היו תוכניות אחרות. "סביב תשע בבוקר ישבתי על הספה בסלון, והיא עמדה וטיאטאה את הבית, אפילו שהייתה בחודש תשיעי. היא לבשה שמלונת כזו של בית, אספה את השיער עם קליפס, לקוקו גבוה, והייתה ממש יפה. אני זוכר אפילו שצחקתי עליה, 'מה קרה שאת כזאת יפה היום?' והיא צחקה שהיא סתם קמה ככה מהמיטה.
"היא ביקשה שניסע לאשדוד במקום לבית החולים באשקלון. לא הבנתי מה היא רוצה, מה אשדוד עכשיו, צריך להתאשפז לפני הלידה. אבל עם מיטל לא מתווכחים, היא הבוס". דוד, שאז עוד לא היה בגן, היה איתם. מיטל אמרה שהיא רוצה לקנות בגדים לילדים, לקראת הברית. נסעו לחנות של קדס, וקנו שלוש חולצות ושלושה זוגות מכנסיים לילדים. אחר כך אספו את הראל ודניאל מהגנים והלכו לאכול פלאפל. בשתיים בצהריים, כששלומי העיר לה שהם כבר צריכים לנסוע לבית החולים, היא שאלה אותו למה הוא רוצה להיפטר ממנה. היום הוא כבר לא צוחק על השאלה הזו. מיטל ביקשה להיות עוד קצת עם הילדים, ללכת לגן השעשועים, לבלות. רק לקראת ערב הודיעה לשלומי שהיא הולכת להתארגן ושייסעו לבית החולים. "היא אפילו ביקשה ממני לשלוח רשימה לאחיה, שנסע לאילת למחרת, כדי שיקנה שם כמה דברים. ככה היא היתה תמיד, דואגת לכל. השאירה הוראות גם לאמא שלה, שתלך להחליף את השמלה שהיא קנתה לברית".
ב?18:30 מיטל הייתה מוכנה ללכת לבית החולים. דבוש עוצם את עיניו כשהוא מתאר איך יצאה מהבית בשמלה ירוקה, עם שיער רטוב אחרי המקלחת. איך נכנסה לרכב והתחילה לבכות, בשקט, בלי קול, רק נתנה לדמעות לזלוג, כאילו ידעה שהנורא מכל הולך לקרות. והוא לא ידע מה להגיד לה. "הגענו לבית החולים, לקחו לה מדדים והחתימו אותה על טפסים, האווירה היתה רגועה כזאת, צחקנו קצת, דיברנו. אחר כך אמרו לה שאין מקום במחלקת יולדות וצריך לאשפז אותה במחלקת נשים. היא כמובן לא הסכימה, וביקשה טופס שחרור. אמרה שהיא יולדת, וצריכה ללכת למחלקת יולדות, שם נעים יותר משאר המחלקות. אני מטבעי טיפוס פשרן, ניסיתי לשכנע אותה, אבל היא לא הסכימה, התווכחה, עד שמישהו הרים טלפון למנהל מחלקת היולדות, פרופ' אייל אנטבי, שאישר שימצאו לה מקום במחלקת יולדות. כל הדרך למחלקה היא חייכה. אמרה לי, 'אתה רואה? מה ששלך, תעמוד עליו, מגיע לך'. שמנו בחדר את התיקים, הלכנו לאכול פיצה בעיר, ישבנו לאכול, היה כיף. החזרתי אותה לבית החולים והלכתי הביתה לישון".
"קמתי ותפסתי את הראש"
ברבע לשבע בבוקר מיטל התקשרה לדבוש והודיעה לו שהיא נכנסת ראשונה לניתוח, שהיא יודעת מי המנתח, שהכל מסתדר. דבוש היה מאושר. הוא חיכה לדליה שתבוא לשמור על דוד, הסיע את הילדים לגנים ונסע לבית החולים. הביא למיטל פנקייק, אבל היא לא יכלה לאכול כי הייתה בצום לפני הניתוח. כשהכניסו אותם לחדר ההמתנה, שניהם דיברו עם אחיה ליאור שחי בארה"ב. ליאור ראה שמיטל קצת מודאגת מהניתוח והרגיע אותה שהכל בסדר. דבוש פותח את הסלולרי ומראה לי תמונה של עצמו, שצילם רגע לפני שנכנס לחדר הניתוח, "מהשעמום". הוא נראה בה מחויך, בלבוש הירוק של בית החולים. "בערך בעשר בבוקר אני נכנס לחדר הניתוח, מיטל שוכבת על המיטה, כשהראש שלה קצת מוגבה. אני יושב על הכיסא ליד הראש שלה, המרדים לידינו, ומאחורינו הרבה אנשי צוות. היא עם מסכת חמצן, ואני ככה מדבר איתה, מלטף אותה. מתחילים לעשות את הניתוח, ואני רואה על הפנים שלה שהיא מרגישה כאב, עם עוויתות כאלו בפנים. מוציאים את התינוק, אנחנו שומעים את הבכי שלו, ומיטל אומרת לי שהיא לא יכולה לנשום. היא מסובבת את המבט הצידה, וזהו. קיפאון. אני קורא לה 'מיטל, מיטל', וקם, אבל היא לא עונה לי.
"אני שומע אנשים אומרים 'תוציאו את הבעל!' ומוציאים אותי מהר מהחדר, ואז מתחיל בלאגן. צעקות, טלפונים, מירסים, אנשים רצים פנימה בבהלה, בלי סטריליזציה, בלי כלום, ואני עומד ככה סתם. התינוק יוצא מהדלת השנייה, הכל קורה באותה שנייה. מיטל בכלל לא ראתה אותו, רק שמעה אותו. הרופא אומר לי, 'בוא לראות את התינוק', ואני אומר לו את האמת, שאני לא מכיר אותו, ועכשיו מיטל מעניינת אותי. פתאום מביאים מהמסדרון עגלת החייאה, ואני מתחיל להבין שהמצב ממש לא בסדר. אני מתחיל לבכות, תופס את הראש, ואז לוקח נשימה עמוקה ומתחיל לחשוב. מבין שאני פה לגמרי לבד.
"אני מתקשר לאמא שלי ואומר לה שתבוא, שמשהו לא בסדר. מתקשר לחבר שלי רוני, והוא במקום לענות ב'הלו' אומר 'מזל טוב', ואני מתחיל לבכות, אומר לו שיבוא כי משהו קורה. ואמא של מיטל, ששומרת על דוד, כל שנייה מתקשרת, כאילו ידעה שמשהו קורה, ואני לא יודע מה להגיד לה. ובחוץ בלאגן אטומי. אני שומע צעקות 'תביאו דם', 'תביאו מכשירים'. האחות מכניסה אותי לחדר סמוך, אומרת לי, 'תירגע, המצב לא טוב, תן לנו לעשות את העבודה'. בינתיים המשפחה וחברים מגיעים, ואני אומר להם, המצב לא טוב, צריך להתפלל. אני איש מאמין, אבל באותו רגע, לא נגעתי בתפילין, לא כלום". בשעה 12:00 הדלת של החדר שבו חיכה שלומי נפתחה. הלב שלו לא הפסיק לדפוק. כשהרופאים נכנסו לחדר, עם מנהל בית החולים ד"ר חזי לוי ועם פסיכולוגית, הוא התיישב מחוסר כוחות. "פרופ' אנטבי אמר לי, 'אני מצטער, לא הצלחנו. אשתך מתה'.
"קמתי מהכיסא, תפסתי את הראש, התחלתי למלמל. שאלתי אותו, 'מה אתה רוצה להגיד לי, שאני אלמן?' והוא אמר לי: 'היית שם, ראית, זה נגמר בשנייה'. לא יודע מאיפה, קיבלתי פתאום כוח אדיר. אמרתי להם, 'טוב, הבנתי'. המוח שלי צריך להתחיל לעבוד עכשיו כי צריך לחשוב על הילדים. ביקשתי לראות את הגופה. נכנסתי לחדר עם עופר, אחיה. ראיתי אותה. נפרדתי ממנה. ואז אמרתי לכולם שאין לי מה לעשות פה יותר, ואני הולך. את ישי העבירו לתינוקייה, ואני בינתיים חשבתי על הילדים".
אמה של מיטל, דליה, שהגיעה בינתיים לבית החולים, שמעה על מותה רק כששלומי יצא מהחדר, ונשברה. החברים וקרובי המשפחה שחיכו בחוץ היו המומים. אבל שלומי, שהיה שבור בעצמו, אסף את כל כוחותיו והתקשר לגננות ולעובדות הסוציאליות כדי שילוו אותו כשהוא לוקח את הילדים. אבא שלו, שעדיין לא שמע את הבשורה, אסף את הילדים מהגנים והלך לביתם. כשבני משפחה וחברים התחילו להתאסף מתחת לבית, התקשר האב לדבוש כדי להבין מה קרה. "אמרתי לו שמיטל נפטרה בניתוח. אבא שלי התחיל לבכות. כשהגעתי הביתה הילדים שאלו אותי מה קרה לסבא, אז אמרתי להם שכואב לו משהו ונכנסתי איתם לחדר. הראל רץ אלי עם ציור שהוא צייר למיטל לאחרי הלידה, כתב בו 'לאמא מזל טוב', והדביק סוכריות טופי על הברכה". העובדת הסוציאלית ועובדת הרווחה מהעירייה שהיו איתו אמרו לו שצריך להודיע לילדים באותו רגע. שלומי לוקח נשימה, מאט את קצב הדיבור. "לדוד לא אמרתי, אין מה להגיד לו, הוא לא מבין את המושג מוות, רק אומרים שאמא לא תחזור. הוא הלך לדודה שלו. עם הגדולים זה אחרת. הושבתי את הראל על רגל אחת ואת דניאל על הרגל השנייה. אמרתי להם שמגיע לנו מזל טוב, נולד לנו תינוק חדש ואנחנו צריכים למצוא לו שם. הם שמחו. ואז אמרתי להם שלאמא היה קשה בניתוח, ואמא מתה. "איך שאמרתי אמא מתה, הראל התחיל לנשום נשימות קצרות, בכי כזה מחניק. דניאל כאילו סובב את המפתח בלב, והתנתק. הסתכל למעלה וזהו. לא הקשיב לי בכלל. הרגעתי את הראל שהנה יש לנו גם תינוק חדש, ומפה העובדת הסוציאלית לקחה את הפיקוד, הכינה להם אוכל וישבה איתם.
"הרב של בית הכנסת שבו אני מתפלל טיפל בכל ענייני הקבורה. רוני, חבר שלי, אירגן את כל הדברים האחרים, וקבענו שהשבעה תהיה בבית של אמא של מיטל. מאותו רגע לא עשיתי יותר כלום. לא יכולתי". במהלך השבעה הילדים עברו בין קרובי המשפחה, ושלומי נסע בכל בוקר לבית החולים, לראות את התינוק החדש. "ביום שקמנו מהשבעה, חזרנו מבית העלמין, התקלחנו, ובשעה שתיים וחצי היתה ברית. אני באתי כמו אורח, בית הכנסת דאג לכל העניינים, הביאו קייטרינג ומלצרים, דאגו לכל האנשים. מיטל הרי הכינה בגדים לפני הלידה, קנתה חיתולים ואוכל לתינוק, הודיעה לי מי היא רוצה שיהיה הסנדק, בחרה את השם ישי. אז הברית היתה ממש כמו שהיא רצתה, רק עצובה מאוד".
"רציתי שיבלו קצת"
על המצבה של מיטל כתבו "אמא למופת", ואיש לא מערער על זה. "היא הייתה בעלת הבית תמיד. מה שהיא רצתה, את זה עושים. אם הגננת עשתה משהו שלא מצא חן בעיניה, גם אם זה לא היה קשור לילד שלנו, מיטל הייתה עושה בלגן. הייתה אומרת שהיום זה ילד של מישהו אחר, מחר זה הילד שלנו. היתה מארחת למופת, תמיד דאגה שהכל יהיה מתוקתק, תמיד עשתה קניות טובות כאלו, בזול יותר מהאחרים, והחברים היו משתגעים מזה.
"כשיש לך ארבעה ילדים, או שלושה כמו שהיו לנו אז, אתה כל הזמן סביבם. מיטל שמרה עליהם יפה, הייתה מאורגנת. בשבע וחצי בערב הם היו הולכים לישון, וזהו, לא שמעת אותם יותר. זה היה החוק של מיטל: הולכים לישון וזהו. אחר כך היינו מבלים קצת יחד, אהבנו לראות 'מאסטר שף' ו'האח הגדול', וזה מעט הזמן שהיה לנו יחד".
הוא לא מצליח להשתחרר מהמחשבה שמיטל ידעה שלא תחזור מהניתוח. "ביום חמישי, לפני שהתאשפזה, הייתי באירוע של חבר. היא לא יכלה לבוא כי היה לה קשה, בכלל ההריון הזה היה לה קשה קצת יותר מהאחרים. חזרתי מהאירוע, והיא ישבה בבית ובכתה. כששאלתי אותה למה, היא אמרה: 'אני רוצה שתסביר לי דבר אחד - איך תסתדר לבד עם ארבעה ילדים?' ואמרה שהיא רצינית. לא הבנתי על מה היא מדברת, הורדתי אותה מזה. באותו שבוע גם רבנו קצת לפני שהלכתי לעבודה, לא הספקתי לעשות משהו שהיא ביקשה ממני. אז מאוחר יותר היא שלחה לי סמס לעבודה, שכתבה בו: 'אם אשתך תמות ביום שלישי, נראה אותך מתמודד לבד'. היתה לה תחושה פנימית כנראה. זהו".
שבועיים אחרי שמיטל נפטרה, שלומי רשם את דוד לגן. "זאת הייתה ההחלטה הראשונה שעשיתי לבד, בלי מיטל, וזה היה דבר חכם לעשות. בדיעבד התברר לי שגם היא התעניינה בגן הזה, לרשום את דוד". אחרי שהסתיימו 30 ימי האבל, הוא ארז כמה מזוודות ונסע עם הראל, דניאל ודוד לארה"ב, לאחיה של מיטל, "שיבלו קצת, שיהיה להם כיף". ישי, שהיה רק בן חודש, נשאר בארץ. "הוא רק אכל וישן, היה כל הזמן עם ההורים שלי, עם אמא של מיטל וחברות שלה, הייתה לו הרבה אהבה. זה היה הכי טוב לכולם". בלי שהתכוון לכך, הטיסה היחידה שמצא בחזרה לישראל היתה ב?30 באוגוסט, ארבעה ימים אחרי תחילת הלימודים. כך יצא שהראל, שהתחיל השנה ללמוד בכיתה א', הגיע לבית הספר רק ביום חמישי. "זה יצא לא רע, כי נחסך ממנו להגיע ליום הראשון ללימודים ולראות את כל הילדים עם האמהות. עשינו יחד סיור עם המורה בבית הספר, וביום שישי הוא הלך רגיל, כמו כולם". אבל כולם יודעים שאמא לא תחזור. דוד הקטן שואל עליה לפעמים, איפה היא ומה שלומה. בני המשפחה מספרים לו קצת דברים משמחים על אמא, ומנסים להעביר נושא. כי איך אפשר לצפות מילד בן שנתיים וחצי להבין שאמא כבר לא כאן.
הראל, המבוגר מכולם, פתוח יותר ומוכן לדבר עם בני המשפחה על אמא. דניאל בן החמי וחצי כמעט לא משתף. אחרי שהסתיימה השבעה, התעורר באמצע הלילה וסיפר שחלם חלום רע, שהבית נהרס. שלומי מספר שלאחרונה היו בביקור אצל הפסיכולוגית, ודניאל דיבר בפתיחות על הגן ועל חוויות היום?יום, אבל כשהתחילה לשאול על אמא, הוא הסתכל למעלה והתחיל לשיר. גם עם שלומי הילדים לא מדברים על אמא. "אני חושב שכשהם מתחילים לדבר איתי הם רואים שישר יורדות לי דמעות, ולא רוצים להעציב אותי, אז הם לא ממשיכים. אני שומע אותם מדברים ביניהם על איך אמא עשתה אוכל כזה, ואיך אמא הייתה אומרת ככה. אני צריך להתחיל לקחת כל אחד מהם בנפרד, להיות איתו לבד, ואז אולי יהיה לי קל יותר לדבר איתם על מיטל. לאט לאט אני מנסה לפתור את זה".