עייפנו ממקהלת המובסים והמתבאסים, מקהלת האסטרטגים בפרוטה שאין להם בדל מידע רציני על שהתרחש באמת בעזה ובקהיר, בוושינגטון ובירושלים, ובכל זאת אינם נרתעים מלפסוק: "הפסדנו", "הוכינו שוק על ירך" ו"אוי מה היה לנו". אנשי חמאס יצאו מהחורים ומהחווחים שנעטפו בהם בימי המבצע; הם מביטים סביבם, בוחנים את נזקי היהירות שלהם, מונים את הנחות היסוד שלהם שהתנפצו בזו אחר זו, ויודעים בדיוק מי ניצח ומי הפסיד.
או אז הם מסתובבים למצלמה ומשדרים את "קול הרעם מעזה", נסראללה גירסה 2, מחלקים סוכריות להמוני המדוכאים ברצועה להמתיק את מראות החורבן. הכריחו את נתיניהם להשתתף ב"חגיגות הניצחון". כל מי שלא ראה שמחת ניצחון כזאת, לא ראה שמחה מימיו. שמחת בית השוהאדה ועיד אל-חרטה. העזתים למודי ניסיון, יודעים היטב לשקלל את מאזן הרווח וההפסד. מיום רביעי ההוא ליום רביעי שאחריו - כולה שבוע, לא שלושה שבועות ולא 33 יום - בתווך הרוגים רבים, בניינים חרבים, אלפי פליטים, ובצד האחר לא הרבה. וואלה ניצחון.
הם זוכרים כיצד נראה הצפון בתום מלחמת לבנון השנייה ומאות הטילים שנפלו על ערינו, וכיצד נראה הדרום במבצע עופרת יצוקה. עכשיו המציאו הציונים מכונה שמוציאה את העוקץ מאיומי הרהב של מנהיגיהם. הם יודעים שרוב הישראלים רצו ודחפו לפלישה קרקעית ולפגיעה עמוקה עוד יותר. הם גם ראו את ההתייצבות הנלהבת של עשרות אלפי חיילי המילואים לקראת מכה קרקעית אפשרית. הם יודעים את האמת.
ואז הם מקשיבים לנו, הישראלים, ושומעים את קולות הנהי והבכי וקינות איכה ויללות "הפסדנו" ו"הושפלנו עד עפר", ומתבלבלים. רק רגע, אם זה מה שהישראלים אומרים, אז אולי המנהיגים המצ'וקמקים שלנו צודקים?
זה עשרות שנים אנחנו שבים על אותה טעות בהתנהלותנו מול שכנינו ואויבינו: מאמצים את הנרטיב השקרי שלהם. בכל יום כיפור, מאז המלחמה ההיא, כמעט שלא מדברים על הזמן היהודי אלא רק על ה"כישלון" וה"הפסד" וה"מחיר". לפני שנתיים השתתפתי בקורס אוניברסיטאי בהגות צבאית. באחת הפגישות הגענו לניתוח מלחמת יום הכיפורים, ושלא להפתעתי, המרצה - חוקר ותיק וידוע - דיבר על המערכה במלחמה ההיא כאחד הניצחונות המפוארים בהיסטוריה הצבאית העולמית. ניצחון שלנו, הישראלים, על המצרים ועל הסורים.
המלחמות נגמרות בתודעה
אבל אנחנו כאן בישראל אוהבים לקונן. מין תחביב כזה שאימצנו מאז חורבן הבית. גם עכשיו, חמאס הוכה, מאגרי הנשק הכבד שלו הושמדו, מפקדיו חוסלו, בנייני הממשל הושמדו, המודיעין שלנו חשף את ערוות הנהגת עזה בכיכר השוק, ואפילו מצרים התגלתה כמשענת קנה רצוץ בעבורם. נכון שרצינו לכתוש אותם עוד, נכון שרצינו לראותם זוחלים על גחונם ומייללים "הצילו" ו"הפסקת אש". אבל זה מה שהם עשו מאחורי הקלעים.
פלישה קרקעית? אם לא כובשים שטחים כמו בעופרת יצוקה כדי להישאר שם, לשם מה להיכנס? אגב, שלא כדברי כותבים משמאל, גם בימין האידיאולוגי התנגדו לכניסה קרקעית גרידא, כלומר כניסה רק לשם יציאה היתה מיותרת. כבוד ישראל הוא אכן ערך אסטרטגי ראשון במעלה, בייחוד באזורנו; הערך הזה עמד גם לנגד עיניהם של קובעי המדיניות, חברי התשיעייה המגוונת. ההחלטה על הפסקת האש התקבלה למרות השיקול הזה, ואולי בגללו. אין לנו הנתונים המלאים להעריך זאת. איש מפרשני התקשורת וגם מהמערכת הפוליטית החיצונית אינו אוחז בתמונה המלאה. אשר על כן, גם ההערכות לוקות בחסר. אסור להסיח את המבט כל העת מאיראן, שההתלקחות בדרום (עוד לפני המבצע) הסיטה את תשומת הלב העולמית מפעילותה הגרעינית. ימים יגידו.
אנחנו כבר למודי ניסיון לדעת שהמלחמות נגמרות לא בשדה הקרב אלא בתודעה. הקרב הוא על התודעה של האויב. חשוב להשמיע ביקורת מנומקת ואפילו חריפה, כך אפשר להשתפר לקראת הבאות; אבל אסור לשחק לידי האויב עם נטייתנו האובדנית להפוך הישג לכישלון ויום ששון ליום אסון. כפי שכתבתי בתום המבצע, מדובר רק בהפסקת אש, וגם להפסקה יש צלצול סיום