אהוד ברק לא היה פוליטיקאי גדול, בלשון המעטה. הוא עשה טעויות פוליטיות למכביר, אבל ההחלטה שלו לפרוש בעת הזאת היתה נבונה מבחינתו. ברק הבין היטב שהסיכויים של סיעת העצמאות, שאותה הקים בינואר 2011, לעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות אינם גבוהים. במקרה הטוב היא היתה זוכה בשלושה או בארבעה מנדטים, שהיו מאפשרים לברק לעמוד בראש סיעה קטנטנה שהשפעתה זעומה, ולכן כדי למנוע את ההתבזות הוא החליט לחתוך.
ברק בוודאי נזכר בשני שרי ביטחון לשעבר שהוא העריך מאוד, משה דיין ואריאל שרון, שרצו לבחירות בראש מפלגות עצמאיות (דיין בראש תל"ם - תנועה להתחדשות ממלכתית ב-1981, ושרון בראש שלומציון ב-1977) ונחלו אכזבה מרה, לאחר שכל אחד מהם זכה בשני מנדטים בלבד.
בהודעתו אתמול אמר ברק כי ברצונו "להקדיש יותר זמן למשפחתי. אני מרגיש כי מיציתי את הפוליטיקה, שלא היתה מושא לתשוקותיי אף פעם". מוקדם להעריך אם ברק מתכוון ברצינות לדבריו, או שהוא בונה על כך שבנימין נתניהו יקים גם את הממשלה הבאה לאחר הבחירות ויזמין אותו לכהן כשר ביטחון מקצועי.
העובדה שהפוליטיקה לא היתה, כהגדרתו, "מושא לתשוקותיי" בלטה היטב לעין במהלך כל השנים שבהן עסק בפוליטיקה. אפשר לומר שההצלחה הפוליטית היחידה שלו היא הדחתו של נתניהו מראשות הממשלה בבחירות 1999 (שעדיין התקיימו בשני פתקים, לכנסת ולראשות הממשלה). זולת הישג משמעותי זה הוא היה פוליטיקאי כושל.
ממשלתו החזיקה מעמד שנה וחצי בלבד (הממשלה ה"קצרה" בתולדות המדינה), משום שבשחצנות האופיינית לו אמר לראשי הליכוד מעל לדוכן הכנסת, "אם אתם רוצים בחירות - יהיו בחירות". הוא הלך לבחירות לראשות הממשלה ב-2001 מול אריאל שרון ונוצח. בבחירות לכנסת ה-18 בשנת 2009 ספג ברק מפלה פוליטית קשה - כוחה של מפלגת העבודה הצטמק מ-19 ל-13 מנדטים בלבד. שנה לאחר מכן הידרדר כוחה בסקרים ל-4-3 מנדטים בלבד.
ברק, שהכריז שסיעתו תשרת את העם באופוזיציה, מאס בספסלים האחוריים וחתם עם נתניהו על הסכם הצטרפות לקואליציה. הוא גם הספיק להסתכסך כמעט עם כל חבריו בסיעת העבודה, שידעו לספר על חוסר יכולתו להידבר עימם, על התנשאותו ועל יחסו המזלזל-מלגלג. "שום דבר לא מעניין אותו חוץ מאהוד ברק ומנושאי ביטחון. המפלגה והסיעה בכנסת כלל לא חשובות בעיניו", אמר לי אחד הח"כים של העבודה. בזה אחר זה הם רבו איתו - בנימין בן אליעזר, שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג, עמיר פרץ, איתן כבל, דניאל בן סימון ואבישי ברוורמן.
רק לאחר שברק וארבעה מחבריו-נאמניו בעבודה פרשו והקימו את העצמאות ויחימוביץ' נבחרה ליו"ר המפלגה, היא החלה לשקם את ההריסות ולצבור כוח ואהדה ציבורית רבה (כ-20 מנדטים בסקרי דעת הקהל).
ברק גם הפגין במהלך כל שנות פעילותו הפוליטית יחס מזלזל בכנסת. הוא מיעט לנאום במליאה והטיל בדרך כלל על סגנו, מתן וילנאי, להשיב על הצעות לסדר יום ועל שאילתות. יותר מפעם אחת העיר לו יו"ר הכנסת ראובן ריבלין על כך, אך ברק לא התרגש והמשיך להיעדר מדיוני הכנסת. גם כשנכח בדיונים מדיניים עם ראש הממשלה הוא נראה משועמם מאוד, הפנה את מבטו לעבר יציע העיתונאים ונראה כמי שמחכה בקוצר רוח לסיום הדיון.
עכשיו הותיר ברק את חברי סיעת העצמאות כעדר ללא רועה. פחות משנתיים לאחר שהודיע בחגיגיות על הקמת הסיעה החדשה והבטיח כי "אנו מקימים היום סיעה, תנועה ובהמשך מפלגה שתהיה מרכזית, ציונית ודמוקרטית", הוא נטש את ארבעת חבריו המומים, ולמעשה גזר סופית את דינם ואת גורלם הפוליטי. אם העצמאות בראשות ברק היתה עוברת אולי את אחוז החסימה, לאותה סיעה בראשות שלום שמחון אין סיכוי של ממש לזכות לייצוג בכנסת הבאה.