נכון לעכשיו, המראה שלפנינו לגמרי אינו מעודד, בלשון המעטה. ראשית - העובדה שהפסקת האש אינה ללא תנאי. גם בהפסקת אש ללא תנאי חמאס היו פורצים בחגיגות ניצחון, אבל הן היו חגיגות חסרות שחר. ואולם העובדה שישראל הסכימה להפסקת אש שיש בה הישגים לחמאס מעידה שלא נוצרה ההרתעה האפקטיבית שתגרום לו להיכנע ללא תנאי. בסיטואציה כזאת, קשה מאוד להגדיר את תוצאות הלחימה, אף שהיו בה הישגים לא מעטים.
אילו הנכונות הישראלית לדון בנושאים אחרים היתה מותנית בחצי שנה של הפסקת אש מוחלטת, היה אפשר לקבל זאת. ואולם הדרישה ל-24 שעות של שקט היא בדיחה. העובדה שההסכם יכבול את ידי צה"ל בפעולתו לסיכול טרור היא הישג לחמאס והיה אסור לקבל זאת. כמו כן, ודאי שאין להסכים בשום אופן לדרישה לפתיחת המעברים. ישראל שילמה מחיר כבד מאוד בהתנתקות, ולא התנתקה מעזה. האינטרס שלנו הוא להתנתק ולהפסיק את האנומליה שבה עזה היא ישות טרוריסטית עוינת וישראל מספקת את מחסורה. גם היום הגבול בין המדינות פתוח מדי, ואם ייפתח יותר - זוהי פגיעה באינטרס הישראלי.
התרגלנו להפרת הסכמים
המבחן הגדול של הפסקת האש הוא מבחן הפצמ"ר שלמחרת. הניסיון שלנו מעיד שאחרי זמן קצר הפלשתינים מתחילים לשחוק את הפסקת האש ויורים פצמ"ר אחד; ישראל, אחרי הסבל של הסיבוב האחרון, תחשוש מהסלמה ולא תכניס את כל הדרום לממ"דים רק בגלל פצמ"ר. אז יורים שניים ולאחר מכן קסאם ובהדרגה חוזרים ל"משטר הסבבים". אם כך יהיה גם הפעם - המבצע היה מיותר. לכן המבחן העיקרי הוא הפצמ"ר שלמחרת; האם יהיה לנו העוז להגיב במלוא העוצמה, בתגובה בלתי מידתית בעליל, בניגוד לשגיאות העבר? לצערי, כשלנו כבר במבחן הראשון שבו העמידו אותנו הפלשתינים במבחן. על מסך הטלוויזיה הופיעה הכיתובית "הפסקת האש נכנסה לתוקפה" ומתחתיה "אזעקה באשדוד".
הפסקת האש הופרה שוב ושוב לאורך השעות הבאות, וישראל ישבה בחיבוק ידיים. כך מתחילה השחיקה. צה"ל היה חייב להגיב על ההפרה הזאת במכה קשה במיוחד (על הנושאים ונותנים הישראלים היה להבהיר זאת מראש).
בעקבות זאת היתה מתחדשת האש והיינו חוזרים לעוד יממה של מו"מ על הפסקת אש, אך היה ברור לאויב שהפסקת אש פירושה שהאש נפסקת.
מאז אוסלו התרגלנו שלפלשתינים מותר להפר הסכמים - בכל הפסקת אש, בכל הודנה, בכל תהדייה. מבחינתם, הכוונה היא שישראל מפסיקה את האש. והנה, גם אחרי "עמוד ענן" השלמנו עם הנורמה הזאת. כך לא יוצרים הרתעה.