אחרי הכלה היפה, שצעדה בשמלה לבנה ארוכה אל החופה, הלך קהל גדול. שר, מחייך ודומע. זרם הדמעות היה מבולבל: דמעה מעין ימין זלגה מגודל השמחה, דמעה מעין שמאל זלגה מגודל הגעגוע.
לפני שנתיים איבדה הכלה, רות אימס, את שני הוריה, יצחק וטליה הי"ד, בפיגוע ירי ליד בית חגי. עכשיו היא צועדת אל החופה, יתומה. אחיה דניאל, המבוגר ממנה בשנה, ליווה את החתן במקום האב. אשת אחיה, גדולה מרות רק בכמה חודשים, ליוותה אותה במקום האם. ובעצם, מי לא ליווה אותה: נדמה שהקב"ה בעצמו וכל מלאכי השרת נשאו על כפיים את היפהפייה העדינה הזאת לתוך החופה.
ב-30 באוגוסט 2010, היום האחרון של החופש הגדול, שבוע לפני ראש השנה, חזרו יצחק וטליה מקניות בירושלים אל הבית בבית חגי. במכונית לקחו איתם שני שכנים מהיישוב, אבישי שינדלר וכוכבה אבן-חיים. מחבלים שפתחו באש לעבר הרכב נטלו את חייהם של כל הארבעה. ששת יתומי משפחת אימס, בני חמש עד 25, נותרו לבד בעולם. בשונה ממקרים דומים של התייתמות מהורים, כאן לא היתה משפחה מורחבת שלקחה אחריות לילדים: הסבא והסבתא מצד האמא גרים ברוסיה, הסבתא מצד האב נמצאת בבית אבות. דודה יחידה המתגוררת בישראל מסייעת להם, אך מי שהפך להיות הממונה המעשי על הילדים הוא האח הגדול, דניאל, היום בן 27 ואב בעצמו לפעוטות בני שלוש ושנה.
האם הסיפור הזה נחרת בזיכרונכם? האורחים בחתונה, מרביתם אנשי הציונות הדתית, דיברו על הפיגוע המזעזע כאילו היה אתמול. איש לא ישכח איפה היה כששמע על הרצח. אבל הסיפור הזה, חץ בלב הציונות הדתית, לא הצליח לבקוע את קירות הבועה המגזרית. זר, לו היה נקלע לחתונה שנערכה לאחרונה, היה חש את גודל המרחק. ההורים מסרו את נפשם על קדושת הארץ, וחברי החתן והכלה דאגו לשיר בקול צרוד "כי טובה הארץ מאוד מאוד". החתן ביקש להעניק לכלה מתנה תחת החופה, ונתן לה אבן מאבני הארץ הזאת: "כמו הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, כך יהיה הקשר בינינו". סינית? הקהל הבין היטב את המשל.
סיפור האהבה של רות ועידו כרוך בטרגדיה. עידו שירת כחייל באזור הר חברון כשנורו היריות. הוא פנה למשפחה ושאל אם יוכל לעזור במשהו. ומשם, הכל לבד: בלי אמא שאפשר להתייעץ איתה על האהבה החדשה, בלי אבא שיסגור את הפרטים עם האולם. במסיבת האירוסים, שבה נהוג שא?ם החתן ואם הכלה שוברות יחד צלחת, החליטו בני הזוג להימנע מהמבוכה ולשבור את הצלחת בעצמם. בחתונה, בשלב שבו בעלי השמחה מסתובבים בין השולחנות לשאול בשלום האורחים, אריאל, אחיה בן ה-17 של הכלה, הוא שעשה זאת, מודה לאורחים שהגיעו, שואל אם האוכל טעים.
היעדרם הפיזי של ההורים היה חור כואב בתמונות השמחה. התזמורת השתדלה לנגן שירים שמחים מאוד, גם "ברבאבא", תוך כדי החופה. הרב יהודה גליק, שכן מבית חגי שנשבע לדאוג לילדי אימס כאילו היו ילדיו, סיפר ששבוע לפני החתונה הניחו רות ועידו הזמנה על מצבות ההורים, "והם אכן כאן. נשמותיהם נמצאות כאן".
זהו עוד פרק בתולדות העם הזה שעליו אפשר לומר "בדמייך חיי": בניין מתוך חורבן. גם אלמנתו של אבישי שינדלר נישאה באותו שבוע. למי? לאחיו של הקצין הבכיר ביותר שנהרג במבצע עופרת יצוקה, רס"ן דגן ורטמן. מחול השמחה והעצב. יהודים.
השיר שבחרו רות ועידו להיכנס איתו לחופה מתח מיתר נוסף בנפש: "כי הרבית טובות עליי". במגזר הדתי זהו אחד השירים המוכרים ביותר, בלחן סוחף. לטובת מי שאינו מכיר - מייד אביא את המילים. אפשר לקרוא אותן וללמוד משהו על יכולתו של היהודי ליפול ולקום, להכיר בטוב, לדמוע משמחה ומעצב באותה הדקה בדיוק. "כי הרבית טובות עלי, טובות עליי/ כי הגדלת חסדך עלי, חסדך עליי/ ומה אשיב לך, שהכל שלך?/ לך שמיים, אף ארץ לך/ ואנחנו עמך, עמך וצאנך/ החפצים לעשות רצונך".