ימים לא קלים עוברים על כולם. טילים. בומים. חרדה. אימה. אני לא בטוחה שהמטפורה שלי לא תקומם, ובכל זאת, ב-19 בנובמבר חטפתי טיל ישר בבטן. ועדת השחרורים החליטה לשחרר את האיש שאחראי לפציעות בנפש שלי ושל עשרות נערות שהפכו עם השנים לנשים מצולקות.
חנן גולדבלט ישוחרר בשבוע הבא מהכלא
מקורביו מתקוממים שיש מתלוננות שבוחשות חזק מאוד מאחורי הקלעים. הם מתכוונים אליי כנראה. אז אני פונה אל המקורבים היקרים ומבקשת סליחה שמתיישנת לא רלוונטית שכמותי מעיזה לא לשתוק - וירחם השם, להתראיין ללא ריבועים מרצדים עליה. איך אני מעזה, מה?
אני כבר בת 39, זה קרה כשהייתי בת 15 וחצי, החוק אומר שחל עליי חוק ההתיישנות, אז איך אני מעזה לפתוח את הפה ולהתקומם כאילו הכל כל כך חי בי עדיין?
כי הכל כל כך חי בי עדיין! אפילו שהחוק קובע שאני כבר בגדר ישנה. ולכן אני נאבקת. נאבקת על האמת האמיתית. נאבקת בשביל הילדה ההיא בת ה-15 וחצי שזקוקה נואשות לסליחה.
מעולם לא דרשתי שהאיש הזה יירקב בכלא. הייתה נחמה בעובדה שמערכת המשפט האמינה בנו למרות שהוא הכחיש לאורך כל הדרך ולמרות הכפשות חבריו המפורסמים. הייתה. עד היום האמנתי שוועדת שחרורים מתכנסת כשאדם מביע חרטה אמיתית.
אז נכון שהוא עבר קורס לאנסים, ונכון שהוא היה ממושמע ומקסים ביותר לכל הסובבים אותו. אבל זה מה שהוא. כך בדיוק הוא הצליח להונות אותנו. חברו הטוב אמר למצלמות של אתר וואלה!, שהאיש יודה גם ברצח רבין כדי להשתחרר מוקדם יותר. זה הרי ברור. שלושים שניות לפני שהוועדה מתכנסת הוא פתאום משלם לנפגעות את הפיצויים (לא כולל הריבית שנצברה כל השנים הללו)?
ומה עם זה שלפני שנה הוא עוד רצה משפט חוזר? ומה עם זה שחברו הטוב לתא, ישראל בונדק, הודיע שיפרסם בדיסק של הזמרת אתי לוי את הפרוטוקולים שמוכיחים את חפותו של גולדבלט? מה עם הראיונות שחבריו המפורסמים המשיכו לתת עד לפני חודשיים, בהם הם אומרים שבנות תמיד רדפו אחריו והוא לא היה צריך לעשות שום דבר כזה? כך מתבטאת חרטה אמיתית בעיני ועדת השחרורים?
מה המסר של המערכת לנפגעת שחושבת להתלונן?
אני רוצה שהקלפים יהיו פרושים על השולחן, ואני רוצה שהוא יפרוש אותם. לשמוע ממנו שאני לא אשמה בשום דבר שהוא עשה לי; שכשהוא כבש את ההורים שלי ונתן לי את הביטחון המלא שכל הדברים המפחידים והדוחים שהוא עושה לי הם בסדר; שזה נורמלי לחלוטין וככה דברים מתנהלים, אפילו שאני לא אוהבת את זה. הוא ידע שלא אוכל עליו, וממש לא עניין אותו איזה נזק ייגרם לי. אני רוצה לשמוע שאני לא הייתי טיפשה, אלא רק ילדה שהתלבש עליה סוטה מניפולטיבי וחלקלק שחרט על נשמתה והרס אותה.
אני רוצה לשמוע ממנו שהוא מתנצל על כל סיוט וסיוט שאני עוברת. על ההכפשות שלו אותי בכל תקופת המשפט. אני רוצה התנצלות כנה ואמיתית מול כולם. שיעמוד מול החברים שלו ויגיד להם "כן, עשיתי את כל הדברים האלה, אני איש חולה מאוד".
אם זה היה קורה, באמת שלא היתה לי בעיה שיעמוד מול ועדת השחרורים. מה שווה המערכת הזו שהכניסה אותו לכלא, אבל גם משחררת אותו משם לפני שמיצה את העונש שלו אם לא הביע חרטה? איזה מן עונש זה? מה המסר של המערכת לנפגעת שחושבת להתלונן עכשיו וקוראת שהנה, שחררו את האנס לפני הזמן למרות שלא הביע חרטה אמיתית?
המסר הוא שעבריין מין מורשע יכול לעמוד ולחרטט מול ועדה של שלוש או ארבע (!!!) נשים, והן יבטלו באחת את המסר שהעבירה מערכת המשפט ארבע שנים קודם. המחשבה שבעוד חודש אני אכנס לבית קפה ואולי אתקל בו, משתקת אותי. יצאתי מהמשפט הזה עם פוסט-טראומה. לא נעים בכלל. דרש טיפול. אבל כל הזמן ידעתי שהמערכת עמדה מאחוריי.
אם במשפט העדתי, והרגשתי שלמרות התיישנות המקרה שלי מקשיבים לי במלוא הרצינות, היום אף אחת בוועדת השחרורים לא הסכימה להתייחס אפילו למכתב שכתבתי. "כי זה הנוהל". אז תשנו את הנוהל!!! היום, שבע שנים אחרי, אני שואלת את עצמי: בשביל מה כל זה היה שווה?!