"במדינת ישראל אין עניים, אין רעב, אנחנו לא סומליה". לא אחת אני שומעת טענות, בסך הכל נכונות, על כך שאין אנו מדינה מוכת רעב באפריקה. אבל האם באמת אין רעב בישראל?
כמי שעובדת בדרום הארץ עם אנשים שמתמודדים עם בעיות כלכליות קשות, יצא לי להיקלע לשיחות על אודותיהם של האנשים השקופים. אנשים שיש להם הרבה מה להגיד, הרבה שאיפות, הרבה כוחות, אבל אלה לא יוצגו באמצעי התקשורת, שכן הם לא יהוו יותר מאבק ביום ערפילי על עדשת המצלמה של כתב חדשות.
איני יודעת לענות על השאלה ואין זה המקום להתווכח אם אכן קיים רעב בישראל. לטעמי, שאלה זו אינה שואפת לתשובות קונקרטיות אלא להתפלספות שאין בסופה אמת ואין בה מענה. אני יודעת איך זה לקבל שיחת טלפון מאישה עובדת שאין לה במה להאכיל את ילדיה בחג. אני יודעת איך זה לראות את הברק בעיניה של אישה שאין ביכולתה לעבוד ואין די בקצבה כדי לאפשר לה להאכיל את ילדיה בכל ימות החודש. "נושאי חולין" כמו מצב תזונתם של ילדים שנמצאים תחת מתקפה בדרום לא עולים בימים כאלה לשיח ציבורי.
בשבת בבוקר, התעוררתי ליום הרביעי למבצע "עמוד ענן". עוד לא פקחתי עיניי ומחשבות טורדניות כבר רצו בראשי. אבל מה הם אוכלים? הלחימה לא מאפשרת לאנשים לצאת מביתם לעבוד או למשוך את כספי הקצבה לכשיגיעו, הילדים אינם הולכים לבית הספר ולא זוכים לארוחה החמה במסגרות החינוך. זו מציאות בה העוני נהיה רק קשה יותר. אנשים מוצאים עצמם ללא כל מרחב מוגן, לא נגד הטילים ולא נגד החוסר.
כסטודנטית לעבודה סוציאלית שעתידה לצאת לשוק העבודה אני מתמלאת תסכול עקב חוסר היכולת שלי לעזור מבלי להיתמך בעמותות או גופים וולנטריים. אני נתקלת בימים אלה במערכת שלא מוכנה לעתות חירום. מדינה שלא נותנת מענה אמיתי למי שנזקק לו. מדינה הלומת קרבות ומערכת רווחה אילמת לנוכח אלה.
מחקרים עוסקים בהיקף התופעה של חוסר ביטחון תזונתי בישראל, אך בימים כאלה מועדים להפוך אלו הסובלים מחוסר בטחון תזונתי לשרויים ברעב. בעתות לחימה העוני בדרום לא נעשה יותר נוח. הקושי הביטחוני והכלכלי שלובים זה בזה. אנשים שלא יוצאים לעבודה, לא תמיד זוכים לפיצוי וחוסר הביטחון הכלכלי ניכר. הילדים שמתגוררים במבנים מתפוררים לא מרגישים בטוחים במיוחד, וכשאין כסף לשלם על אוטובוס, גם בתים פתוחים והצעות לצימרים חינם לא עומדים על הפרק.
המציאות שבה חיים אנשי הדרום היא מציאות עקומה של חוסר ביטחון, של פחד קיומי, על לא עוול בכפם. אך כמי שעתידה להיכנס למערכת הרווחה, אני חייבת להעיד גם על מערכת רווחה מוגבלת שלא יכולה לתת מענה הולם לאזרחים. מערכת בה הקשר בין עבודה לחיים הוא מקרי, הקשר בין רווחה לחיים בכבוד, הוא מקרי בהחלט. היכולת של עובד סוציאלי לעזור למטופליו חלקית, וכמוה גם היכולת שלו להאכיל את ילדיו, מוטלת בספק.
הכותבת, עידית זמיר, היא סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון