פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לה לה לנד אשדוד

      הכוכבת הצעירה של "לה לה לנד", שרית אביטן, נשארה השבוע באשדוד למרות הרקטות. החברה מהוילה בהוליווד, מאיה בוסקילה, הזמינה לתל אביב, אבל אביטן לא מוכנה לעזוב את עירה

      זו פעם ראשונה שיוצא לי לתמלל אזעקה. לא צפירה של יום הזיכרון, לא התראת תרגיל ארצי של פיקוד העורף. אזעקת אמת, מחרישת אוזניים, מרעידת לב, מציפה פחד קיומי. אני מקשיבה לה שוב במכשיר ההקלטה, משחזרת את רגעי האימה, משתהה ומתלבטת איך בדיוק כותבים אותה, את האזעקה. היא לא דומה לאף בת קול שתיארתי בעבר. בראיון שגרתי בין עיתונאי ומושא כתבתו תמיד יגיעו שאלה ותשובתה, צחוק מבויש או כחכוח גרון, לעיתים שתיקה נבוכה או מרוגשת. אבל יום אחרי הנסיעה שלי לאשדוד בוקעת מהרשמקול אזעקה. עולה ויורדת, צורמת, משתקת את הרגליים שהיו אמורות לשאת אותי במהירות לממ"ד ש"אין לך מה לדאוג, זה פה צמוד לסלון, ו?45 שניות זה המון זמן".

      "נוסף על כל הצרות, הצופר פה ממש על הגג הסמוך, לכן זה כזה מפחיד", יזהה אוראל את עיניי הפקוחות לרווחה, וככה, 20 דקות לתוך הביקור שלי אצל משפחת אביטן באשדוד, אני מוצאת את עצמי סגורה בממ"ד עם המשפחה מאירת הפנים הזאת. הם, אני והצלמת. הם ישובים כולם על מיטה אחת, אבא דוד, אמא אליס, דודה יעל, אוראל, ספיר ושרית, מעבירים את השניות שמרגישות כמו נצח בהסברים מפורטים ומרגיעים לאורחות התל?אביביות שידעו כבר אזעקה אחת ביום לפני, אבל מהר מאוד הן מבינות שהפעם הן באמת בליבו של שדה קרב. הידיים של מאיה הצלמת מצלמות, והיא מעבירה את המצלמה למצב "צילום מהיר", רק ככה לא ישימו לב בתמונות שהן בעצם רועדות, הידיים המיומנות שלה, ולא יעזור כמה היא מתבדחת כדי לנסות להתעשת.

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      שרית אביטן חגגה 20 בדיוק לפני שבוע. המתמודדת הכי צעירה ומרעננת בעונה החדשה של "חי בלה לה לנד", זאת שאומרים עליה שהיא הולכת להיות המאמי הלאומית הבאה. במקום לחגוג במסיבה הגדולה שכבר תוכננה לה בתל אביב או להתבשם מהחשיפה הגדולה לרבבות צופים, היא יושבת רועדת על ברכיו של אביה, מתכווצת ועוצמת עיניים עם הישמע הבום הגדול. כל אזעקה סופה להסתיים בבום או בכמה בומים, ושרית ואחיה מבדילים בידענות בין קול יירוט ה"כיפה" לזה של נפילה ישירה. הפעם, היא אומרת, הבומים חזקים מהרגיל.

      שתי אזעקות רצופות נשמעות בזו אחר זו, לא מאפשרות לצאת מהמרחב המוגן אפילו לרגע, ובעקבותיהן שמונה קולות נפץ עוקבים, קרובים, מהדהדי חלונות ודלתות. "מה זה, אבא, כזה עוד לא היה", לוחשת ספיר בת ה?16, מתאמצת לכבוש את הבכי שרוצה להתפרץ, והאח אוראל בן ה?22 מרגיע: "לא נכון, זה כלום לעומת מה שהיה פה אתמול".

      מה שהיה שם אתמול, שבת, הוא פגיעה ישירה בבניין הסמוך. "זה היה שיא השיאים", מספרת שרית, "הרגשתי כאילו האדמה עומדת לבלוע אותנו, אבל ממש. היה הדף אדיר, כולנו היינו עם הידיים על הראש, וכשיצאנו החוצה למרפסת האוויר היה מלא בריח של שרוף". היא מסרבת, בצדק, לרדת איתנו להראות לנו. "תסלחו לי, אבל אני מתה מפחד. לא יוצאת מהבית. לפחות פה יש לי את הממ"ד שנותן לי ביטחון. די כבר, שיגמרו עם זה אחת ולתמיד. לא אכפת לי לסבול עוד ימים כאלה, רק שהפעם ישימו לזה סוף. כבר אין לנו כוח לשיגרה המפחידה הזאת. אני נולדתי באשדוד וגדלתי באשדוד, ומה שקורה פה בשנים האחרונות פשוט בלתי נסבל. צריך לסיים את זה אחת ולתמיד".

      5 ימים בלי לצאת מהבית

      רוברטו בן שושן, הסוכן של שרית ומי שהיה הראשון לזהות את הפוטנציאל של מאיה בוסקילה לפני שנים, זיהה בנקל את בנייני אזור ה"סיטי" במהלך השידור הטלוויזיוני ממקום הפגיעה הישירה, והתקשר לשרית ללא הפסקה, אבל הטלפון שלה, כמו של כל בני משפחתה, היה סגור. במשפחת אביטן זוכרים את יום השבת לקדשו, גם בעיתות מלחמה.

      אני מסתכלת על המשפחה הזאת, שספונה בחדר המוגן, מחובקת, ואף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה יקרה איתנו בעוד דקה. רק המתנה הזויה, שמשתדלת להיות אופטימית למרות הידיעה שהכל יכול להיות. כולם מקווים לטוב, אבל מי ערב שכך באמת יהיה. מיני חישובים סטטיסטיים כבר לא עובדים. כבר חמישה ימים שהם לא יוצאים מהבית, כל המשפחה, חוץ מהבן הגדול יעקב, שגר לא רחוק משם עם אשתו ההרה. הביחד שלהם, שנקבע מאונס בבת אחת, מדמה אווירת חג משוחררת. שבתון ועוד שבתון, ועוד אחד. אף אחד לא עובד, אף אחד לא לומד, אפילו שרית קיבלה פטור מהצבא לימי המלחמה הראשונים, המפקד שלה העדיף שתימנע מהנסיעה המסוכנת באוטובוסים עד הבסיס בתל השומר.

      על השולחן בסלון יש כיבוד, כולל עוגה טובה, "זה נשאר מהיומולדת של שרית". כולם מתבדחים, מספרים איך כבר בגיל 3 שרית נעמדה מול כל המשפחה ושרה "היי מקרנה" בקול של זמיר. ובאמצע הצחוקים, שוב משתלט להם מישהו על השיחה ומחליט לעצור הכל. אזעקה. הכל נקטע, וכולם על הרגליים לכיוון הממ"ד. אין חג ואין חגיגה. שוב התכנסות מפוחדת מהלא נודע. אחרי הבום תגיע אנחת רווחה. עד האזעקה הבאה.

      הממ"ד הוא בעצם חדרן של שרית וספיר. חדר קטן וצנוע, שתי מיטות, ארון, שידה אחת ובובות פרווה שבנות עשרה אוספות במהלך השנים אל תוך ההתבגרות שלהן. "הן אף פעם לא רבות, הבנות שלי", מספרת אליס, "היה לי חשוב לחנך אותן לאחדות ולנתינה. אין אצלנו שלי?שלך. יש שלנו. אם יש תכונה אחת שאני צריכה לתאר דרכה את שרית זאת הנתינה האינסופית שלה. היא פשוט טובת לב באופן יוצא דופן. תמיד מחייכת, תמיד דואגת לאחים שלה, לחברות שלה, לכולנו". וכן, היא תמיד היתה הכוכבת של טקסי בית הספר, הופיעה עם הלהקה הייצוגית של אשדוד על במות יום העצמאות, אבל האם מעולם לא שיערה ש"ככה היא תתפרסם ותצליח".

      גם שרית לא. היא רק הקליטה את גירסת הכיסוי לשיר האהוב עליה ביותר, "יום אחד תבקשי" של שיר לוי, ואחרי כמה חודשים העלתה אותה ליו?טיוב, וזה היה הצעד ששינה באופן קיצוני את מסלול חייה. "כמות הצפיות התחילה לעלות בקצב מסחרר. עוד 100 אלף צופים, ועוד 100 אלף צופים, וחצי מיליון צופים, והקצב רק הלך וגדל".

      רוברטו מספר שחברה מהלהקה המקומית המליצה לו להאזין לשיר, "היא ידעה שאני מחפש זמרת ששרה מזרחית ושלחה אותי לשמוע את הקאבר. כששמעתי אותה היתה לי תחושה שזאת הכוכבת שחיפשתי כבר הרבה זמן, ולמחרת כבר הייתי אצלה בבית. כשראיתי אותה, הכל התחבר לי. היא זמרת מזרחית ששרה מהלב ומהנשמה, לא בגלל אילוצים מסחריים. היא אוהבת את הז'אנר ומחוברת אליו, אותנטית ומרגשת, וכל כך יפה. בכלל, מהרגע שנכנסתי לבית משפחת אביטן באשדוד ידעתי שזה זה. פשוט התאהבתי בהם. החום שהם מקרינים הזכיר לי את המשפחה שלי ואת המשפחה של אשתי, ואמרתי להם, בדיוק לפני שנתיים, כשהיא היתה בת 18: "אני הולך לעשות מהילדה הזו כוכבת".

      היה לו ברור, לרוברטו, שבתהליך בניית המותג המוצלח שלו עדיף לנערה הצעירה להתגייס ולמנוע עליהום שעלול לצוץ בהמשך, למרות שהיא למדה בתיכון דתי וכבר הספיקה להתחיל מסלול של שירות לאומי. "בפירוש התאמצנו כדי שהיא תתגייס, זה היה חשוב מאוד לה ולי. היא חזרה מהצילומים של 'לה לה לנד' ומייד עלתה על מדים". היום משרתת אביטן ביחידת חיל האוויר בתל השומר, ושותפה למערך ההסברה למלש"בים במיצג החילות. רבים, יפים ומפורסמים דוגמת חן אהרוני ונאור אורמיה, שירתו עימה ביחידה הזאת, והיא "נהנית מכל רגע", על אף הנסיעה הארוכה שהיא נוסעת מדי יום בכמה וכמה אוטובוסים, שעתיים וחצי עד הבסיס ("אני מקווה מאוד שבעתיד הקרוב אוכל לקנות לעצמי אוטו), ואחר הצהריים עוד שעתיים וחצי חזרה הביתה, כמו כל חיילת אשדודית מן המניין. הכי ריגשה אותה תלמידת כיתה י"ב, שהגיעה לתל השומר בכיסא גלגלים והתעקשה להתנדב, "כי ראתה תמונות שלי על מדים. יש יותר מרגש מזה? אני לא מתחרטת לרגע שהתגייסתי".

      השמיניסטים שמגיעים ללשכת הגיוס מזהים אותה ומצטלמים איתה. "אז מה? זה לא מטריד, כיף לי לקבל את כל האהבה הזו מהקהל שלי". בימי שלום היא חורשת את הארץ לאורכה ולרוחבה בהופעות במועדונים, וחובבי הז'אנר מחזירים לה אהבה. רק אל תציעו לה כסף, גם לא הרבה כסף, תמורת הופעה בליל שבת, כי זה לא יעזור. "אין ברכה בלהרוויח כסף מעבודה ביום שישי, פשוט אין".

      נאיביות כובשת

      ההערצה הווירטואלית אליה מגיעה למיליוני צפיות בערוץ היו?טיוב הרשמי שלה ומאות אלפי לייקים בעמוד שלה בפייסבוק. דרך העמוד היא מחבקת בסבלנות כל אחד ואחת שמבקשים להגיד לה כמה היא נהדרת, לא משנה אם אלה בת 12 או מבוגר בשנות ה?50 לחייו. זה גם הערוץ שדרכו בחרה לעודד ולהתעודד מכל מה שמנהל את חייה בשבוע האחרון, מכורח הגדרתה כ"תושבת הדרום". גם על ביטולי ההופעות המתוכננות היא מעדכנת שם ומתנצלת: "לצערי, משיקולים ביטחוניים, כתושבת אשדוד, אני נאלצת לבטל את ההופעה... נדחה לתאריך שקט יותר. אוהבת אתכם".

      המחשבה לעזוב את הבית, את האזעקות ואת הפחד ולהצפין למרכז כדי להירגע, ולו לכמה ימים, לא עברה אצלה לרגע. "מה פתאום שאעזוב את המשפחה שלי? אני לא זזה מהם. אנחנו יחד בטוב ויחד ברע, ואני מתעודדת מהם וגם מעודדת. כאן הבית שלי". וזה לא שהיא לא קיבלה הזמנות להתארח בכרך הגדול. מאיה בוסקילה, חברתה לווילה של "לה לה לנד" בלוס אנג'לס, הציעה לה לבוא ללון אצלה. גם ליאת בנאי, הידועה בנישת שירי הדיכאון. "הפכנו להיות ממש כמו משפחה", היא אומרת.

      עד גיל 19 היא לא עזבה את הבית באשדוד ליותר מיום. מעולם לא טסה לחו"ל, וגם בארץ לא טסה. עד שהגיעה ההצעה להשתתף בעונה השנייה של "חי בלה לה לנד", והיא מצאה את עצמה פתאום טסה 15 שעות עד הוליווד הזוהרת עם מאיה בוסקילה, שיר לוי - אותו שיר לוי שבזכות להיט שלו הכל התחיל - אלי זולטא, הראפר הערבי סאז וליאת בנאי. שרית היא המתמודדת הכי צעירה.

      "היה לי מדהים שם. חתיכת חוויה. התבגרתי מאוד במהלך התקופה הזו. לא היה לי פשוט לעזוב את הבית, את ההורים ואת האחים לתקופה ארוכה כל כך. היו רגעים שנשברתי ובכיתי מול המצלמות. אבל בסך הכל, זאת היתה תקופה מדהימה". אגב, גם בלוס אנג'לס היא הקפידה לשמור על כשרות, למרות שהתנאים שם היו שונים לגמרי ממה שהכירה בבית.

      שרית אביטן (אביב חופי)
      עד גיל 19 לא עזבה את הבית ליותר מיום. שרית אביטן (צילום: אביב חופי)

      הפרקים הראשונים של העונה חושפים בבירור את הנאיביות הכובשת שלה. כשהיא מדברת, ברור שפיה וליבה שווים. בתוכנית, כמו במציאות, אין שמץ של ציניות בדבריה. לא צריך לחפש שום סאבטקסט. שרית היא המתמודדת שרוצה להתפתח ומוכנה לקבל ביקורת, בניגוד לכמה מהמשתתפים האחרים, שמתווכחים עם המנטורים; מאוחר יותר היא מתגלה כמשכינת השלום בבית, זאת שעושה את הסולחות בין כולם כשמתחילות המריבות. ברור לה שבבית המשותף צריכה להיות הרמוניה. בדיוק כמו בבית שבו גדלה.

      "אני לא שמעתי אותך איך את שרה, אבל אם את שרה כמו שאת נראית..." אמרה לה מאיה בוסקילה בשדה התעופה, לפני שהמריאו לארה"ב, וירתה את יריית הפתיחה לתחרות הסמויה שתתנהל בין מי שהיתה הכוכבת של רוברטו לזו שעכשיו, ולא דרושה עין חדה כדי להבחין בדמיון הוויזואלי בין השתיים. במהלך התוכנית נחשפים ההבדלים ביניהן: זו הצעירה מול זו הבשלה, זו הרעננה שאוטוטו פורצת מול זו שמנסה למצוא שוב את דרכה ללב הציבור, זו הייחודית, שנשמעת כמו מיקס משודרג וצלול של שרית חדד וזהבה בן, מול זו ששרה
      א?לה וויטני יוסטון.

      "אני הכי מוחמאת כשאומרים לי שאני מזכירה את זהבה בן", אומרת שרית בזמן שאוראל שם בווידיאו את "סטייל מיוחד" להיט נוסף שלה. "אני יודעת כמה היא עברה בחיים שלה כדי להצליח, ואני מתה על איך שהיא שרה".

      ושוב נכנסים לחדר

      כבר מגיל אפס הקפידו אליס ודוד להשמיע בבית מוסיקה מזרחית, שעשתה להם טוב על הנשמה. זוהר ארגוב, חיים משה, אייל גולן והרבה איציק קלה. פסקול ההתבגרות של שרית היה איציק קלה, ו"הלוואי שאזכה לעשות איתו דואט. זה החלום הגדול שלי". בפלייליסט של האייפון שלה יש רק מזרחית, אבל מה שהיא שומעת בימים האחרונים זה רק את ההתראות של אפליקציית "צבע אדום", שמקפיצה את כולם בכל חצי דקה בממוצע. בקרוב ייצא האלבום הראשון שלה - שבעה סינגלים כבר מוקלטים, לשלושה מהם היא כתבה גם את המילים וגם את הלחן.

      זה היה עניין של זמן עד שמעצב אופנה ערני ומעודכן יפנים את נתוניה המושלמים של הכוכבת העולה, ושרית כבר הוחתמה על חוזה בלעדי עם מעצב שמלות הכלה עובד כהן. תמונה ענקית שלה בשמלת כלה היתה מרוחה על שלט חוצות בנתיבי איילון במשך כל חודש אוקטובר, אבל אביטן בשלה. מסרבת להסתנוור. ילדה טובה אשדוד.

      "כשאני רואה אותה מופיעה, אני מצטמררת בכל פעם מחדש", אומרת אמא אליס בגאווה, ומספרת שהאח אוראל מצטרף אליה לכל הופעה. "הוא שומר עליה, מסיע אותה, מלווה אותה לכל מקום. אבל אני סומכת עליה, יש לי ילדה עם רגליים על הקרקע".

      "היא באמת ילדה טובה", אומר אבא דוד, "כל מה שקורה איתה לא שינה אותה. היא כובשת את כולם בפשטות שלה, באמיתיות שלה, בלי שום התנשאויות, הכל בגובה העיניים". העיניים, הירוקות?חומות?צהובות, הן העיניים של אבא. או כמו ששיר לוי, מי שנדמה כי הוא מתאהב בה בתוכנית, כבר אמר: "זה כאילו זורחות לך מהעיניים שתי חמניות גדולות".

      ואז, כשהשיחה מגיעה לנושא החבר שעוד אין לה אבל שבטח עוד יהיה - היא ממש לא בלחץ, כשיגיע האחד הוא יגיע - עוד אזעקה מפלחת את האוויר. ושוב נכנסים לחדר, ושוב פחד מקפיא, אם כי כבר מוכר. וההמתנה המיוסרת לבומים. והם מגיעים במלוא הדרם, מתכתבים עם הלמות הלב של כל נוכחי החדר. "זה נפילות ישירות", מזהה אוראל, ודודה מזל מתקשרת. היא בוכה לדוד בטלפון, השכנים שגרים לידה ספגו פגיעה ישירה. הנכדים שלה בהלם.

      קולות האמבולנסים הנשמעים מתחת לבניין משתקים אותי. קשה כבר להבחין בין אזעקה ליללות אמבולנס או לצליל של אופנוע שנהגו לחץ קצת יותר מדי על הדוושה. אוראל מסביר לי שמרכז ההשכלה למבוגרים, ממש פה מתחת לבית, הוסב עתה למרכז לנפגעי חרדה. אנחנו יוצאים למרפסת ורואים אותם - אמבולנסים שמביאים נפגעי חרדה. ילדים, קשישים, נשים. נתמכים על ידי חובשים ונבלעים לנבכי המבנה, שם אנשים מיומנים, מפוחדים וחוששים בעצמם, ינסו לעזור.

      לפני פרידה אנחנו מקבלות הוראות ברורות מה עלינו לעשות אם האזעקה תתפוס אותנו בדרך, "ותודיעו בבקשה שהגעתן". וגם הבטחה להזמנה להופעה. פתאום נזכרתי שבעצם לא שמעתי אותה שרה על אמת. ככה, בלייב, לא ביו?טיוב. "אני חי בלה לה לנד", מפיקה לי שרית קול אלוהי בקלי קלות. ואוראל אחיה מוסיף: "כולנו חיים עכשיו בסוג של לה לה לנד".