דירות גן, גגות אדומים וחורשה מטופחת מקבלים את פני האורחים בפרויקט הדיור הפסטורלי, שהוקם במושב אחווה שבמועצה האזורית באר טוביה. כ-80 תושבי המקום, שהעתיקו לשם את מגוריהם עם הגיעם לגיל הזהב, נהנים בדרך כלל מפעילויות מיוחדות ואיכות חיים משופרת. אבל בצל מטחי הרקטות, השלווה והרוגע הפכו לחרדה מתמדת.
בבתי התושבים אין מרחבים מוגנים. עם הישמע האזעקה, הפתרון היחיד עבורם הוא מקלט בגודל של כ-40 מ"ר, שנמצא במרחק מסוים מהבית - ודאי לא כזה שניתן להגיע אליו בגיל 80 או 90, עם מגבלות תנועה, בתוך 40 שניות.
"זה מפחיד", מספרת אחת הדיירות, שמסתייעת בכיסא גלגלים ובעובדת סיעוד כדי לנוע. "אני חוששת להיות לבד בלי מישהו שמסוגל ללכת". באזעקות היא נשארת בבית עם בעלה, המוגבל אף הוא בתנועה: "מה אנחנו יכולים לעשות? להגיע למקלט אני בטח לא אספיק". שולה כרמיאל (82) שנעזרת בהליכון יושבת בכניסה לביתה ומתארת מה היא עושה בשעת אזעקה: "אני נשארת בבית ויושבת על הכיסא. לאן אני אלך? למקלט אני לא מסוגלת ללכת - אני בקושי זזה".
מחכים למיגוניות
איציק חלפון, יו"ר ועד התושבים במתחם, הוא מהצעירים שבחבורה - רק בן 60. הוא לא מבין כיצד אמורים שכניו הוותיקים להגיע למקלט בפרק הזמן הנדרש, כשזה קורה שלוש, לפעמים ארבע פעמים בלילה. חלפון מספר על לילות ארוכים ופאניקה גדולה. "יש פה נשים בודדות, אי אפשר לשים אותן במקלט לכל הלילה - הוא לא בנוי לאכלוס ממושך". באחרונה, הוא מספר, פנו התושבים למועצה ולגורמים נוספים, בדרישה להצבת מרחבים מוגנים גם בבתי התושבים. "אמרנו לנו: נבחן ונראה. כנראה, כמו תמיד אצלנו, רק בעקבות אבדות בנפש זזים דברים".
גם דני דרורי (80) מספר על פניות חוזרות ונשנות לרשויות: "מזמן ביקשנו שישימו פה ארבע-חמש מיגוניות כדי לצמצם את המרחק, במקומות אחרים כבר פיזרו אותם. השכונה הזאת הוקמה כדי לקלוט את המבוגרים של מושבי הסביבה, שהעבירו את המשקים לבנים ובאו לכאן. הבטיחו לדאוג להם לכל הצרכים, אבל מזלזלים בהם".
עוד הוא מדבר, ונשמעת אזעקה. רוב הדיירים לא זזים ממקומם. לאחר מכן מחריד את המתחם פיצוץ עז. "אתם רואים מה קורה", אומר דרורי במחצית הדרך למקלט, "אני אמנם מבוגר אבל בכושר, ובכל זאת הצלחנו לעבור רק 40 מטרים. זה היה יכול ליפול גם בתוך היישוב".
"כשיש אזעקה אני עומד ליד עמוד, מחזיק ביד של המטפלת ומחכה שזה ייגמר", מספר צבי (85), אף הוא מתגורר במקום. הוא כבד ראייה ונעזר במקל הליכה. אבל הוא מדגיש: "אחרי מה שעברתי בחיים, אני לא חושב שיש עוד משהו שיכול להפריע לי".
מסתפקים בתפילות
ראובן דבורה (65) מציין שהמועצה האזורית דווקא דואגת לתושבים, אבל בסדר עדיפויות תמוה: "האבסורד הוא שבונים פה בית כנסת חדש, שהמועצה השקיעה בו מאמצים עילאיים. בינתיים, את כל הערעורים שלנו דוחים. היישוב הזה הוא יישוב קהילתי חילוני - אולי מצפים שבשעת אזעקה נסתפק בתפילות?"
למקלט הקטן הובאו טלוויזיה, די-וי-די, כיסאות ושולחנות עבור הדיירים. גם אם יספיקו להגיע בזמן, ברור שלא כולם יוכלו להידחק בו יחדיו, ודאי לא עם כיסאות הגלגלים וההליכונים. בינתיים הם מנסים לשמור על הומור ורוח טובה. "מתוך הייאוש מתחילים לצחוק", אומר אחד מהם. "אנחנו לא רוצים שירחמו עלינו, אבל חייבים לדאוג לנו לדברים הבסיסיים".
ראש המועצה דרור שור מסר בתגובה כי על פי הנחיות פיקוד העורף, יש לתפוס מחסה במקום הכי מוגן שמצוי בבית.
המועצה מקצרת הליכים לרכישה פרטית של ממ"ד, אך אין לה אפשרות לממן זאת בעצמה. "המדינה נותנת לנו כיפת ברזל, המועצות דואגות למיגון מוסדות החינוך, והאדם הפרטי צריך לדאוג למיגון ביתו. התושבים צריכים להישאר במקום הכי מוגן בבתיהם, וניתן לשלוח אליהם את אנשי פיקוד העורף כדי שידריכו אותם היכן הם נמצאים".