הם מבינים רק כוח. או אולי זה בעצם אנחנו?

החמאס השלים את ההפיכה האלימה בעזה וסילק את הנהגת פתח משם ב-2007. בשיחה עם התקשורת הישראלית, הסכים אז סאיב עריקאת עם הערכת המודיעין הישראלי, לפיה אין לפתח סיכוי לחזור לשלוט ברצועה בכוח הזרוע. עם זאת, הוא טען אז שתהיה לפתח את האפשרות לחזור לעזה בכוח האלטרנטיבה שיציג, במידה ויוכל להציג הסכם מדיני שישים קץ לשליטה הישראלית בשטחים.

בהתאם לכך, בשיחות בין אהוד אולמרט ואבו מאזן, שאפו השניים לחתום על "הסכם מדף" שיישומו יהיה מותנה בחזרת הרשות לעזה. הבחירות בישראל ב-2009 קטעו את השיחות בין השניים והמו"מ נפסק. בימים האחרונים סובלים כולנו משלטון החמאס ברצועה, בזמן שהפתח אוכף את השקט בגדה המערבית.

ישראל עשתה הרבה טעויות בדרך. טעויות אלו הביאו לחיזוק החמאס ולהחלשת האלטרנטיבה המדינית שמייצג יו"ר אש"ף, אבו מאזן. לפני שמסיימים את המלחמה בעזה עם הסכם הפסקת אש מול חמאס, ולפני ש"נכנסים באבו מאזן" בגלל המהלך הדיפלומטי שהוא מתכנן בעצרת הכללית של האו"ם בסוף החודש, חשוב להיזכר איך התגלגלנו לכאן.

הדברים מתחילים בנסיגה החד-צדדית מעזה ב-2005, שלא בדרך של הסכם מדיני עם נשיא הרשות החדש דאז, אבו מאזן, שהביאה הישג גדול לחמאס בפוליטיקה הפלסטינית. למעשה, הקמפיין שהוביל חמאס לקראת הבחירות הכלליות שנערכו שנה לאחר מכן בעזה, בגדה ובמזרח ירושלים התמקד בניצחון של דרך "ההתנגדות האלימה" שהביאה לסילוק ישראל מעזה. בזמן שפתח כבר הכיר בישראל ב-1993, ויתר על 78% מ"פלסטין ההיסטורית" והכריז שהוא מסתפק בקווי 1967, המו"מ עם ישראל נשאר תקוע. מצד שני, החמאס יכול היה להתגאות בהרחקת ישראל מעזה בכוח הזרוע, בלי הכרה בישראל ובלי ויתור על התביעה לשחרור כל אדמות 1948.

לאחר מכן, בתקופת מבצע "עופרת יצוקה" בסוף 2008 ולאחריה, פנה אבו מאזן מספר פעמים לישראל ולקהילה הבינלאומית בבקשה להקל בתנאי המצור הקשים על עזה. חשוב לציין שבתקופה זו כבר התגבש שיתוף פעולה ביטחוני בין ישראל לכוחות הביטחון הפלסטיניים. כך תיאר זאת אלוף פיקוד המרכז היוצא, אבי מזרחי, לאחר שנפגש עם ראשי המנגנונים ברשות: "הם במצוקה לא פשוטה. יש קיפאון מדיני והדבר היחיד שעובד בשטח זה התיאום הביטחוני". ההגבלות שכפה המצור הוסרו על ידי ממשלת נתניהו ביוני 2010 בעקבות המשט הטורקי האלים לעזה. שוב הפסד לאבו מאזן. שוב חיזוק דרך האלימות של מתנגדיו.

והלאה: המשך מדיניות ההתנחלויות ביהודה ושומרון והסירוב הישראלי להארכת ההקפאה בשטחים. נכון, אבו מאזן טעה כנראה כשסירב לשאת ולתת עם נתניהו במהלך עשרת חודשי ההקפאה שאכף עד ספטמבר 2010. למרות שההקפאה הייתה חלקית ולמרות תמיכת הנשיא אובמה עצמו בהקפאה מוחלטת, צריך היה אבו מאזן לומר כן למו"מ. הוא טעה. עם זאת, הסירוב הישראלי להמשיך בהקפאה, למרות ההסכמה שהושגה אז לחידוש השיחות, שוב פעם הציג את אבו מאזן כמנהיג חלש ולא רלוונטי אל מול עמו.

המגמה נמשכה בספטמבר 2011, אז פנה אבו מאזן לקהילה הבינלאומית בבקשה לקבל את פלסטין כמדינה חברה באו"ם. נניח לעובדה שראשי מוסד ושב"כ לשעבר ובכירים אחרים זיהו זאת דווקא כהזדמנות אסטרטגית. בכל מקרה לא נטען שהמהלך באו"ם נועד לעודד אלימות מהסוג בו נוקט החמאס. בכל זאת, הגיבה ישראל באיומים ובסנקציות. לא סתם הפסד נוסף לאבו מאזן, אלא משבר של ממש נוצר כאשר לא התאפשר תשלום משכורות לכוחות הביטחון הפלסטיניים שהוזכרו למעלה.

חודש לאחר מכן, באוקטובר 2011, עת עסק אבו מאזן בליקוק פצעיו מהתגובה הקשה לנאומו בעצרת הכללית של האו"ם, חתמה ישראל על עסקת שחרור שליט תמורת 1,027 מחבלים. העסקה עם חמאס הדגימה לציבור הפלסטיני את הפער בין כוחה של חטיפה אלימה של חייל ישראלי, לבין האימפוטנטיות של תחנוני אבו מאזן לשחרור אסירים פלסטינים. כעת, חודש לפני חידוש המהלך של אבו מאזן באו"ם, אנחנו ממשיכים לאיים. זאת, למרות שטיוטה של הפנייה הפלסטינית לאו"ם שהופצה באחרונה קוראת לחידוש המו"מ ללא התנאי של הקפאת הבנייה.

בקרוב יסתיים מבצע "עמוד ענן" בעזה ונחתום על הסכם הפסקת אש עם חמאס. הרי אף אחד לא מאמין שאפשר יהיה להמשיך לנצח במלחמה. כשאיסמעיל הנייה יציג את ההסכם בתור כניעה ישראלית, הממשלה שלנו עוד עלולה לפרוק את זעמה על הנהגת הרשות הפלסטינית כשתפנה לאו"ם. זה לא יצטרך להפתיע אף אחד, אפוא, אם גם בגדה המערבית תתעורר מחדש השאלה המסוכנת, שמא כל מה שאנחנו הישראלים מבינים זה רק כוח?

הכותב, טל הריס, הוא מנכ"ל תנועת "קול אחד בישראל" הפועלת לקידום פתרון שתי מדינות לשני עמים