זה שלוש שנים שאני חיה בתל אביב. הגעתי לכאן כדי ללמוד לתואר שני באוניברסיטה, וזו הפעם הראשונה שהמשפחה והחברים בגרמניה מודאגים לגביי ומבקשים ממני לחזור הביתה. אני מודה שהופתעתי כאשר שמעתי את האזעקה הראשונה. על אף ההתרעות התכופות בימים האחרונים על כך שרקטות החמאס מסוגלות להגיע עד לתל אביב, הרי שעד ששמעתי את האזעקה לראשונה - הרגשתי חסינה.
ידעתי באופן תיאורטי שאני אמורה לרדת מיד לחדר המדרגות, אבל הדבר היחיד שעבר לי בראש היה לכבות את כל האורות. מעניין להיווכח עד כמה שונה התגובה של החברים הישראלים שלי כאן, אל מול תגובתם של האירופים לגבי החדשות והאזעקות. בזמן שהחברים מאירופה ואני מדברים בקביעות ומנסים להרגיע אחד את השני, הרי שבפועל, התוצאה היא הפוכה.
רוב החברים הישראלים שלי, לעומת זאת, צוחקים עליי ואומרים שאני עצבנית: "אנחנו רגילים לזה, אל תגזימי", הם אומרים לי. החבר הישראלי שלי התקשר ושאל: "אז איך הייתה התקפת הטילים הראשונה שלך? הבוס שלי שחרר אותי הערב, את רוצה לצאת?". מכיוון שתכניות אחרות שלי בוטלו, שמחתי להיענות לבקשתו.
מבצע "עמוד ענן" - דיווחים, עדכונים ופרשנויות
החברים באירופה דואגים
האדם הראשון שהתקשרתי אליו הייתה אמא שלי, המתגוררת בברלין. סיפרתי לה שהייתה אזעקה ראשונה, וששמעתי פיצוץ חזק, ושאולי זה קצת יותר מפחיד במציאות ממה שסיפרתי לה עד עכשיו. שמעתי אותה מדברת במקביל עם אדם נוסף ומצטטת אותי: "היא מספרת לי שמשוגרים טילים על תל אביב עכשיו". היא הבטיחה להתקשר אליי בחזרה בקרוב. אבל היא לא התקשרה.
מאוחר יותר היא שלחה לי הודעה וסיפרה כי בחדשות אמרו שאובמה לצדנו (לצד ישראל כמובן), וגם שהיא. טוב היה לדעת שלא כולם מודאגים בגללי, גם אם בזמנים שכאלו אתה רוצה שאמא שלך תדאג לך.
ואכן, החיים בתל אביב נותרו כמעט ללא שינוי. אנשים יושבים בבתי קפה ויוצאים לשתות, אלא שעכשיו הם קוראים לזה "משקאות סוף העולם". היופי במצב הזה, אם ניתן להשתמש בכלל במלה כזו בזמנים כאלה, הוא האופן שבו אנשים מתקרבים ומתאחדים.
תחושת ה"ביחד" כעת בישראל היא מוחשית יותר מאי פעם, וזה מזכיר לי בכל פעם מחדש למה אני אוהבת את המקום הזה ולמה לא אחזור לגרמניה עכשיו. חברים בעלי בתים בצפון הציעו לי לבוא ולגור איתם אם אני מרגישה חסרת ביטחון בתל אביב. חברים מתל אביב הציעו לי לישון אצלם אם אני לא רוצה להיות לבד בלילה. חבר אחד שנקרא למילואים שלח לי הודעה בדרכו דרומה, ומסר שאני יכולה לקבל את חדרו במושב. דואגים לי. לא רוצים להשאירני לבד בעיר הגדולה.
ואילו אני בעיקר מודאגת בגלל החתולה שלי. לא ראיתי אותה מאז שהאזעקות החלו. אני חוששת, שאולי גם היא נקראה למילואים. והיא אפילו לא אמרה לי שלום.
הכותבת היא אזרחית גרמניה המתגוררת בתל אביב, סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב, ובתו של נשיא גרמניה המנוח, יוהנס ראו.