פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא על הפרץ לבדו: למי יש להודות על "כיפת ברזל"?

      מערכת היירוט המוצלחת, שרושמת אחוזי יירוט מרשימים, עברה מסע תלאות בדרך לפיתוחה. שר הביטחון דאז בהחלט ראוי לשבחים, אך יש לזכור את השיא של רפא"ל והתגייסותו של דיכטר

      לא על הפרץ לבדו: למי יש להודות על "כיפת ברזל"?
      צילום: רויטרס, דובר צה"ל; עריכה: גדי וינסטוק; קריינות: אביב אברמוביץ'

      כיפת ברזל חבה את לידתה לחסן נסראללה ו-4,000 הרקטות ששיגר ארגונו לעבר ישראל במלחמת לבנון השנייה ב-2006. עד לאותה מלחמה התנגדו במשרד הביטחון, בתעשיות הביטחון בצה"ל ובמיוחד בחיל האוויר, לכל הצעה או רעיון לפתח מערכות הגנה נגד טילים לטווח קצר ובינוני (קטיושות וגראדים) או לרכישת מערכות שפותחו מחוץ לארץ. וזאת להבדיל מפיתוח מערכת "חץ" להגנה מפני טילי סקאד, שטווח פגיעתם היה אז עד 500 קילומטרים. זאת אחת הסיבות שבצה"ל ובמשרד הביטחון החליטו לזנוח בסוף שנות ה-90 את מעורבותם והשקעתם הכספית בפיתוח המיזם המשותף עם ארצות הברית בתותח הלייזר "נאוטילוס".

      עד לאותה מלחמה בלבנון, תפיסת הביטחון של ישראל היתה כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, כי הטילים אינם איום אסטרטגי וכי מוטב להשקיע כל שקל בהצטיידות בפצצות, טילים התקפיים ובמטוסים.

      מבצע "עמוד ענן" - כותרות אחרונות
      הירי נמשך: רקטה פגעה בבית ספר באשקלון, אין נפגעים
      אחרי לילה שקט: הבוקר נפתח במטח לנגב המערבי
      שר החוץ הצרפתי: טיעוני ישראל "לא רלוונטיים"

      סוללת כיפת ברזל בגוש דן, נובמבר 2012 (נמרוד סונדרס)
      המערכת שחבה את לידתה לחסן נסראללה. כיפת ברזל (צילום: נמרוד סונדרס)

      מי שדחף לשינוי החשיבה והצליח, היה שר הביטחון האזרחי עמיר פרץ. הוא פעל כנגד כל הסיכויים ובמיוחד נגד פקידים במשרד הביטחון וקצינים בצה"ל, שעשו הכול כדי למנוע ממנו לממש את תכניתו. למזלו מצא פרץ בן ברית בדמות תת אלוף מתוחכם מחיל האוויר בשם דני גולד, שנשא בתואר של האחראי על "מחקר ופיתוח" במערכת הביטחון. גולד התגייס במלוא המרץ לרעיון והחל לפעול לקידום המיזם, עוד לפני שהוא אושר רשמית. גולד פעל כאותם פלמ"חניקים שהתארחו בקיבוצים בתקופת המנדט וגנבו ממארחיהם תרנגולות מהלול. על מעלליו של גולד יעיד דו"ח מבקר המדינה מ-2009, שהצביע על התופעה החמורה, שפקיד ממשלתי פועל בלי אישור של הממשלה ומתניע מיזם יקר.

      גולד ואנשי משרד הביטחון החליטו להטיל את מלאכת הפיתוח של המערכת על רפא"ל. צחוק הגורל הוא שבתחילה היו קולות ברפא"ל, כולל בדרג הבכיר של ההנהלה, שכיום זוכים ובצדק לשבחים על הצלחות היירוט, שהטילו ספק ביעילותה של המערכת ובכדאיותה.

      ההחלטה לקדם מיזם "כחול לבן" ולא לרכוש מחוץ לארץ

      לקראת סוף 2006, כשבפועל כבר התקבלה החלטה להעניק את המיזם לרפא"ל, הוקמה במשרד הביטחון ועדה רשמית בראשות יעקב נגל, סגן מנהל מפא"ת ראשי תיבות של מנהלת פתוח אמצעי לוחמה, תשתיות וטכנולוגיה שמחלקת המו"פ של גולד השתייכה אליה. תפקיד הוועדה היה ליצור מראית עין של הליך תקין ובפועל להכשיר את החלטתו של גולד להעניק את העבודה לרפא"ל. לוועדת נגל הוגשו כמה הצעות חלופיות מצד התעשייה האווירית, תע"ש וכמובן רפא"ל, שהצעתה זכתה במיזם ובתקציבים לפיתוחו. ועדת נגל דחתה את ההצעה שהובאה לפניה לבסס את ההגנה מפני טילים קצרי טווח ובינוניים על תותח הלייזר. הטענה היתה כי יש לקדם מיזם "כחול לבן" ולא לרכוש מוצר, גם אם הוא כבר פותח מחוץ לארץ.

      עמיר פרץ, בכנס סיום מערכת הבחירות של מפלגת העבודה בסמינר הקיבוצים, ספטמבר 2011 (נמרוד סונדרס)
      למרבה המזל, הוא הצליח למצוא בן ברית שגיבה את תכניתו. עמיר פרץ (צילום: נמרוד סונדרס)

      באותו שלב נכנסו לתמונה נציגים של תעשיות ביטחוניות זרות ומומחים ישראליים שניסו לקדם רעיונות חלופיים. המרכזי באותם רעיונות היה זה של תותח הלייזר, שזכה עתה לכינוי "סקיי גרד" מתוצרת החברה האמריקאית "נורתרופ". הם גייסו שתדלנים, יועצי תקשורת ויחסי ציבור וניסו לפעול בקרב חברי כנסת, פקידי משרד הביטחון ובמיוחד להשפיע על השר פרץ. אך לשווא. בינתיים נמשך ירי הקסאמים –רקטות פשוטות תוצרת עצמית של החמאס על שדרות וירי של פגזי מרגמה על הישובים במרחק של ארבעה קילומטרים מגבול עזה, שזכו לכינוי "עוטף עזה".

      כדי לשכנע את מקבלי ההחלטות ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון אהוד ברק (שהחליף את פרץ), שעדיין פקפקו ביעילות המיזם ובמיוחד את דעת הקהל, החלו אנשי רפא"ל ומערכת הביטחון לספר כי תכליתה של מערכת כיפת ברזל הוא להגן על שדרות ועוטף עזה. הם דברו על כך שכיפת ברזל תיירט טילים בטווח שבין 4 לשבעים קילומטרים.

      השיא של רפא"ל, ההתגייסות של דיכטר

      תחת הרושם שכיפת ברזל תיתן מענה למצוקת תושבי שדרות ועוטף עזה יצא המיזם לדרך ב-2007. תוך כמה חודשים היה כבר ברור למהנדסי רפא"ל, למערכת הביטחון ולמומחים עצמאיים כי כיפת ברזל לא תוכל להתמודד עם ירי הקסאמים קצרי הטווח ובוודאי לא עם פגזי המרגמה. היכולת שלה היא ליירט רקטות שמעופן יותר מ-24 שניות וטווחם, כפי שאישר לפני כמה חודשים מי שהיה השר להגנת העורף מתן וילנאי, הוא עד 15 קילומטרים.

      ברפא"ל עבדו במהירות שיא, יש מי שגורסים שבכך קבעו שיא עולמי בפיתוח של מערכת יירוט חדישה, מתוחכמת שאין לה תקדים, כדי להשלים את פיתוחה. אך בינתיים נמשך הירי על שדרות ועוטף עזה. כמה מומחים לטילים הציעו כי כפתרון ביניים תפרוס מערכת הביטחון תותח אמריקאי בשם "וולקן פלנקס" בכמה נקודות חשובות בדרום כדי להגן על אתרים כמו מכללת ספיר בשדרות או תחנת הכוח באשקלון. התותח הוכיח את עצמו בהגנה על "גרין זון" אזור הממשלה ומפקדות הצבא האמריקאי בבגדד בשנים 2005-2009. אך פקידי משרד הביטחון דחו כל יוזמה כזו (שבה תמך גם כותב שורות אלה) בטענות שווא.

      עלות מערכת אחת של וולקן פלנקס שכוללת שני תותחים עם ששה קנים בכל אחד ומכ"ם היא כעשרים מיליון דולרים וקרוב לוודאי שהרכישה היתה ממומנת בידי ארצות הברית. הם עשו זאת מחשש שמא התותח יתגלה כמוצלח ויעורר שאלות אם בכלל צריך להמשיך בפתוח כיפת ברזל. בשלב מסוים הבטיח שר הביטחון אהוד ברק בפומבי להביא לישראל מארצות הברית תותח אחד ולבדוק את יעילותה. הוא לא קיים את הבטחתו. מבצע עופרת יצוקה שבמסגרתו נכנס צה"ל לרצועה ב-2009, שם קץ זמני לסבל תושבי הדרום. הושגה הפסקת אש בין ישראל לחמאס, צה"ל נסוג מהרצועה ושגור הרקטות נפסק.

      שיגור טיל ממערכת כיפת ברזל באשדוד. 18 בנובמבר 2012 (רויטרס)
      כל כך הרבה אנשים היו צריכים להשתכנע. כיפת ברזל בפעולה (צילום: רויטרס)

      בקיץ 2010 כשלוש שנים וחצי לאחר שהחלו בפיתוחה על שולחן השרטוטים ובהדמיות מחשב, השלימו מהנדסי רפא"ל את פיתוחה של מערכת כיפת ברזל הראשונה. היא נמסרה לצה"ל, כדי לעבור סדרת ניסויים ובדיקות. אך בכך לא הסתיים מסע התלאות שלה. כדי שמערכת נשק תקלט, על החיל הנוגע בדבר להגדיר אותה כ"צורך מבצעי". בחיל האוויר עדיין לא היו משוכנעים בצורך בכיפת ברזל ולא התלהבו לקלוט אותה. גם במשרד הביטחון לא גלו התלהבות יתר משום שלא רצו להקציב את מאות מיליוני הדולרים שהיו כרוכים בייצור עוד כיפות ברזל. שהרי אחת יכולה להגן על עיר אחת בלבד. למסע לטובת כיפת ברזל התגייס ח"כ אבי דיכטר, אז מקדימה, ויחד עם ח"כ פרץ תבעו מהממשלה למצוא את התקציבים הדרושים לייצור 13 מערכות. עלותם כ-650 מיליון דולרים. בסופו של דבר חלק מהכסף נמצא מעבר לים. ממשל הנשיא ברק אובמה והקונגרס האמריקאי גלו נדיבות והסכימו להקציב חלק מהתקציב הדרוש עבור המערכת .

      לקראת סוף 2010 חודש שוב ירי הרקטות מרצועת עזה. טווח הקסאמים הוגדל ל-13 ו-15 ואף 20 קילומטרים. למלאי הנשק של הארגונים הפלסטיניים התווספו גם קטיושות וגרדים למרחק ארבעים קילומטרים. באר שבע החלה להיות מופגזת אך בצה"ל, במערכת הביטחון עדיין הססו. הם העדיפו לפרוס אותה להגנה על בסיס חיל האוויר בדרום הארץ ולא על אחת הערים. נראה כי הם חששו שמא המערכת לא תצליח ביירוטים. רק בלחץ של דעת הקהל ומאמרים בתקשורת שהחלו להטיל ספק אם כיפת ברזל אכן מסוגלת להתמודד עם האיום מהרקטי, נשברו במשרד הביטחון, בצה"ל ובחיל האוויר. כיפת ברזל ראשונה נפרסה, כל פעם בעיר אחרת בדרום – באר שבע, אשדוד, אשקלון – ובצעה "על רטוב" את סדרת הניסויים עד שהפכה למבצעית.

      אבי דיכטר בתרגיל חירום לאומי נקודת מפנה 6 בדרום, אוקטובר 2012 (דייב בוימוביץ')
      התגייס למסע לטובת כיפת ברזל. אבי דיכטר (צילום: דייב בוימוביץ')

      כיום, כשחמש כיפות ברזל פרוסות מגוש דן ועד גבול הרצועה ומיירטות ביעילות גבוהה מאוד את רקטות הקסאם, הגראד והפג'אר, מתבשמים כולם בהצלחתה ודרך החתחתים שהיא עברה נשכחת. לפי הודעות של דובר צה"ל יירטו עד כה הסוללות כשלוש מאות רקטות. עוד כמספר הזה לא יורטו משום שכיפת ברזל ידעה כי הם יפלו בשטחים פתוחים על הקרקע או בים וחבל ליירטם ולבזבז עליהם תחמושת יקרה. רק כארבעים רקטות – כחמשה אחוזים פגעו באזורים מאוכלסים. אחוזי ההצלחה שלה נעים בסביבות ה-80 אחוזים. זהו נתון מרשים שמציל חיים ומאפשר לממשלה מרחב תמרון וחופש פעולה במערכה הנוכחית בעזה.

      אבל אסור לשכוח גם כמה עובדות חשובות. גם המיגון מציל אדם ועלותו זולה יותר. רק לפני כשבועיים לאחר שהוחלט על הקדמת הבחירות הסכימה הממשלה לבנות מקלטים לכל התושבים, שנמצאים בטווח הרקטות שכיפת ברזל אינה מכסה – עד 15 קילומטרים. כאמור כיפת ברזל אינה יכולה להגן על שדרות ויישובי עוטף עזה אלא אם הירי עליהם נעשה ממרחק של כ-15 קילומטרים. אחת הטקטיקות של חיל האוויר היא לדחוק את משגרי הרקטות אל לב הרצועה וכך יגדל טווח השגור ויקל על כיפת ברזל ליירטם.

      כיפת ברזל מסוגלת ליירט עד לטווח של 40 קילומטרים. בימים האחרונים עם פרוץ המערכה בעזה הצליחו מהנדסי רפא"ל לשדרג את יכולותיה כך שתוכל להגן גם בטווח של שבעים קילומטרים. זו כיפת הברזל החמישית שמוצבת בגוש דן. להגנה על המרחב בטווחים שבין 70 ל-200 קילומטרים מפתחת רפא"ל בעזרת חברת רייתאון האמריקאית מערכת אחרת בשם "שרביט קסמים" שתהיה מוכנה רק בעוד מספר שנים.

      סוללת כיפת ברזל מיירטת רקטת פאג'ר מעל שמי גוש דן (יח"צ , אסף צ'רנילס, חדשות 10)
      יירוט מעל גוש דן (צילום: אסף צ'רנילס, חדשות 10)

      מחירו של כל טיל מיירט ששמו "טמיר" של כיפת ברזל הוא כמאה אלף דולרים. זהו הנתון הרשמי שנמסר מפיו של מנהל המיזם בחברת רפא"ל יוסי דרוקר. כדי להבטיח יירוט מוצלח משגרת כיפת ברזל שני טילים לעבר הרקטה הנורית מעזה. גם אם עלות הייצור ירדה מאז שדרוקר מסר הערכה זו לפני כשנתיים, עדיין מחיר היירוט (כולל שקלול מחיר הפיתוח) בעזרת צמד טמירים הוא גבוה ביותר ונע בין מאה וחמישים למאתיים אלף דולרים.

      נכון שאין מחיר לחיי אדם שכיפת ברזל מצילה (ובהצלחת היירוט היא גם חוסכת למשק כספים שהיו מוצעים על שיקום הפגיעות ברכוש) אך בכל זאת אין להתעלם מהעלות הכלכלית של הפעלתה. החמאס שגר עד כה כשמונה מאות טילים לעבר ישראל בחמשה ימי מלחמה. ברשותו עוד אלפי רקטות. שלא לדבר על כך שלחיזבאללה יש כחמישים אלף רקטות.

      ולמרות הכול ועל אף החולשות אין ספק כי כיפת ברזל היא גבורת מלחמת עזה השנייה.