וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שיח מלחמה - האזרחים משלמים את המחיר

ד"ר ישי מנוחין

18.11.2012 / 13:32

מנהיגי הקואליציה והאופוזיציה אימצו את שפת הכוח והנקם, והאזרחים בדרום הארץ ובעזה סובלים. ד"ר ישי מנוחין תוהה האם נוכל ללמוד לדבר בשפה אחרת בינינו לבין הפלסטינים

התנקשויות וחיסולים היו מאז ומעולם בעיקר נשק פוליטי. לעתים הם מנעו התפוצצות של פצצות מתקתקות, אולם בדרך כלל הם שימשו להכרזה פוליטית, לפתיחה במבצע, למניעת אפשרות של משא ומתן, לפיצוץ תהליכים לא רצויים בעיני הממסד ול"בניית הרתעה", בלשון דוברי הממסד. מבחינתנו, בשיח הפוליטי הישראלי-פלסטיני, פעולותינו הן חיסול טרוריסטים - ופעולותיהם הן טרור. שלא במפתיע, אצל הפלסטינים זה בדיוק להיפך: פעולותינו הן טרור מדינה וכיבוש, ופעולותיהם הן מאבק לשחרור לאומי. מה שברור הוא שכל צד מושקע אך ורק בנראטיב שלו ושהשפה השלטת היום במרחב שבו אנו חיים היא שפת הכוח והנקם.

סיפורו של שמשון, מסעו לעזה, תפיסתו ונקמתו "נקם אחת משתי עיניי מפלישתים" חוזר אלינו במהדורות בנות זמננו בלופ אינסופי – יש הבדל בכוח ובכלי הנשק, אך אין הבדל עקרוני בין עזה אז לעזה עכשיו. אנו מחסלים, הם יורים טילים, אנו מגיבים, הם יורים וחוזר חלילה. רצף אין סופי שבו לא ברור מי התחיל, וממתי מתחילים את הספירה, אך ברור מי משלם את המחיר – האזרחים בעזה ובדרום הארץ.

מבצע "עמוד ענן" - כל העדכונים בוואלה! חדשות

הדיון מתמקד בחטא הקדמון

ממשלת ישראל מודיעה שאין מדינה בעולם שתסכים לפגיעה מתמשכת באזרחיה. כך נכון וגם ראוי. אבל מה לגבי ממשלת חמאס? האם גם לה מותר שלא להסכים לפגיעה מתמשכת ולחיסול של אזרחיה? מובן שבשלב זה, במרחבים הציבוריים הישראליים והפלסטיניים הדיון מתמקד בחטא הקדמון ובשאלות מי עשה מה למי ומי ינצח בסבב הנוכחי. מעניין לגלות שפעמים רבות היחס לתוקפנות ולשימוש בכוח, בשני הצדדים, הוא של תמיכה בהפסקת אש ובקידום תהליכי שלום במקומות אחרים; בד בבד עם הדגשת מורכבות מצב העניינים בהקשר המקומי וחוסר אמון כלפי אלה שמנסים לקדם הפסקת אש, תהליכי שלום ומניעת פגיעה באזרחי הצד השני במרחב המקומי.

"עד כאן", "די עם שפיכות הדמים", "לא יורים על אזרחים" וכדומה הם ביטויים שנעלמו מהשיח בכלי התקשורת ומופיעים רק בהפגנות מועטות משתתפים וחסרות סיקור תקשורתי. "מנהיגי" החברה מהקואליציה והאופוזיציה יישרו קו ומצהירים על תמיכה מוחלטת ואפילו על כך שהצבא צריך להמשיך ולעשות יותר. השפה היא שפת כוח ונקם, וייתכן שמזל ששפת אמנו ואמם היא כזו. אחרת, כיצד היינו מבינים אחד את השני?

השאלה שנשארת פתוחה היא מה לגבי שיח אפשרי אחר? שיח של תהליכי שלום? שיח של מניעת קונפליקט? וכדומה. האם נוכל ללמוד לדבר בשפה אחרת בינינו לבין הפלסטינים?

הכותב, ד"ר ישי מנוחין, הוא מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ויו"ר אמנסטי ישראל.

  • עוד באותו נושא:
  • עמוד ענן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully