שעות אחדות לאחר חיסול ג'עברי ופרוץ מבצע "עמוד ענן", כונסה מועצת הביטחון של האו"ם לכינוס חירום ביוזמת מצרים. למגינת ליבם של היוזמים, מועצת הביטחון לא סיפקה את רצונם ומדינות העולם החופשי, בראשות ארה"ב ובתמיכת מדינות אירופה, התייצבו לצד ישראל תוך כדי הבעת תמיכה במימוש זכותה להגנה עצמית וחובתה להגן על שלום אזרחיה ועל ביטחונם.
סביר להניח שאילו התקיים הדיון במועצת האו"ם ל"זכויות אדם", התוצאות היו שונות לחלוטין. המדינות הדומיננטיות במועצה זו, דוגמת איראן וסוריה, היו מובילות גינוי והוקעה לישראל ואולי אף ממנות ועדת גולדסטון 2. ואולם המדינות הרלוונטיות לנו, שעמדתן חשובה לנו, הן המדינות הדמוקרטיות, ולפחות לעת עתה מביעות תמיכה במבצע.
עובדה זו מפריכה כמה מיתוסים. ראשית, מיתוס "הבידוד המדיני" של ישראל, "המדינה המצורעת" בשל הכיבוש, האפרטהייד ושאר הבלים. היא מפריכה את הטענה שבשל היעדר מו"מ בין ישראל לפלשתינים, העולם לא י?גב??ה את ישראל בתגובה צבאית לטרור. נראה שמדינות העולם החופשי ערות לעובדה שהמו"מ לא מתחדש בגלל סירובו של אבו מאזן.
תמיכת מדינות המערב מפריכה את מיתוס הקרע עם ארה"ב ואת המיתוס שלפיו עכשיו, כאשר אובאמה כבר אחרי הבחירות ואינו תלוי ביהודי אמריקה, הוא יתייצב נגד ישראל ויוכיח את עוינותו. והיא מפריכה את המיתוס שאובאמה יתנקם בישראל בשל התערבותו של נתניהו כביכול במערכת הבחירות ותמיכתו ברומני.
ישראל הייתה יווצאת למבצע עם לאירן היה גרעין?
אין ערובה לכך שהתמיכה הבינלאומית תימשך לאורך כל המבצע. יש ללוות את המערכה הצבאית במערכה מדינית-דיפלומטית והסברתית, במלוא העוצמה.
ומובן שגם ללא התמיכה הזאת, חיונית ככל שתהיה, חובתה העליונה של המדינה להגן על ביטחון אזרחיה ועל ריבונותה. אך טוב להיווכח שוב עד כמה כוזבים המיתוסים שבהם מלעיטים אותנו, מתוך מגמה פוליטית.
גם התגובה המצרית, שממנה הפחידו אותנו כל כך, אינה חורגת לעת עתה מהתגובות האוטומטיות של משטר מובארק. במבצע שלום הגליל, זמן קצר לאחר השלמת הנסיגה מכל סיני ועקירת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, מובארק החזיר את שגרירו מישראל. כך הוא נהג בשנית בראשית מתקפת הטרור הפלשתינית בשנת 2000 ("האינתיפאדה השנייה").
אם כך נהג מובארק, קל וחומר שכך נוהג משטר האחים המוסלמים, שהשמדת ישראל היא מרכיב מרכזי באידיאולוגיה הדתית שלו. ולמרות זאת, המשטר החדש לא חרג בהרבה מדרכו של מובארק, וממשיך לקיים את המרכיב היחיד בהסכם השלום שאותו כיבד הנשיא המודח - הנספח הצבאי. יש להזכיר גם את הפעולה האפקטיבית של משטר מורסי נגד המנהרות ומאבקו בארגונים הסלאפיים בסיני.
ועוד נקודה למחשבה היא המטרייה בצל הפטרייה: אילו היתה בידי איראן פצצה גרעינית - האם ישראל היתה יוצאת למבצע תחת איום איראני ש"תקיפת עזה כמוה כתקיפת איראן"? איך ישראל היתה נוהגת אילו איראן היתה מאיימת "להגיב במלוא העוצמה"? ואיך היה נוהג חמאס, כשהוא מגובה במטרייה גרעינית איראנית? ראוי לזכור שהאיום הגדול ביותר, גם בימים קשים אלה, הוא סכנת הגרעין האיראני.