"ההרגשה כאן היא של מלחמה"

נוסעים במכונית הישנה לתוך הלילה החשוך. כמו בשיר הסבנטיז הנצחי ההוא, אנחנו מתפללים שלא יעוף איזה טיל ונלך לעזאזל. הפעם הלב מבקש: סע מהר. בלילה שכזה, ככל שמשוטטים פחות בדרכים - פוחת הסיכוי להיפגע. ממול נמתחת באר שבע בקו דקיק של אורות מרצדים. על הכביש דרומה נעים יותר ויותר כלי רכב בצבעי חאקי.

שלושה מטחים ספגה העיר עד שעה מוקדמת זו, תשע בערב, והלילה עוד צעיר. אריק איינשטיין חרד כבר אז מהקירבה המעיקה לעזה, 40 קילומטרים על המפה, דקה שלמה של התרעת נפילה. מעניין אם דמיין שגם בחלוף ארבעה עשורים החרדה תהיה עדיין כאן.

ביתם של רוני (34) וגלית (33) רוס נטוע ברחוב עתיר שיכונים, בשכונה ט' הוותיקה. הבתים פה משנות ה?80, "אבל חזקים מספיק לטילים", כעדותו של רוני. הילדים, דניאל בן ה?4.5 ומעיין בת השנתיים וחצי, כבר כמעט שכבו לישון. אבל אז היתה האזעקה הראשונה, ואחריה הבומים. "זה היה מפחיד", מספר דניאל בלחש, נצמד לאמו. "יצאנו יחד למקלט".

"לא למקלט!" מתקנת אותו אמא גלית, "יצאנו לחדר מדרגות".
בעיר שהפכה בלילה החולף למרחב לחימה, בני הזוג רוס וילדיהם חיים בדירה ללא מרחב מוגן. בהיעדר חלופה הם יוצאים החוצה. צופר האזעקה האזורי ממוקם סמוך מאוד לביתם, "כך שאי אפשר לפספס. אפילו מתחרשים קצת", צוחק רוני.

רוני עצמאי, עובד בתחום ההדמיות הממוחשבות. גלית עובדת בחברת עמידר. נשואים שש שנים. ארבע שנים הם גרים כאן, למודי אזעקות עוד מסבבים קודמים. "אתה רואה פה דרך החלון? זה הקו האווירי לכיוון עזה", מסביר רוני, "אנחנו בקו האש. בסבב הקודם, לפני כמה חודשים, עף לא רחוק מכאן טיל, בלי התרעה. ממש ראינו את היירוט".

קשה לתאר את החרדה מנפילת טיל שעלול להחריב בכל רגע את ביתך ואת חייך. בייחוד כשאתה הורה. מין מצוקה נטולת כתובת שמזדחלת מכיוון הבטן במעלה הגב, לוחצת על הצדעיים.

בטלוויזיה מנסים להצחיק עם "מצב האומה". רוני תוהה בקול אם ההומור הזה מתאים עכשיו, כשנמצאים בתוך מלחמה. "ההרגשה כאן היא של מלחמה, אבל מצד שני אולי זה עדיף. לשחרר קצת, לפרוק".

השאלה מתבקשת: איך מנהלים ככה שיגרה?
רוני: "לשמחתנו, זה לא אינטנסיבי כמו בשדרות. התחושה פה קצת יותר רגועה. אבל כשיש סבב - אתה יודע שצריך להיכנס לתקופה של תמרונים".

גלית: "האמת? אתה חושב קודם על הילדים. לא על עצמך".
רוני: "זה פשוט תסכול. אתה צריך לתכנן לעשות כל דבר כך שיתאים בין האזעקות. מתי לצאת, לאן, כמה זמן להיות בחוץ, איך להיות הכי פחות זמן חשוף לסכנה".

מטח הטילים הראשון בעיר הלילה יורט - למעט טיל סורר שפגע במרכז מסחרי בעיר. רצה הגורל, וזה קרה סמוך מאוד לבית הוריו של רוני. אמו הובהלה באמבולנס לבית החולים, בשל מה שנקרא "פגיעת חרדה". התמונות שלה על אלונקה, מוקפת פרמדיקים, שודרו בלופ במהלך הערב.

"אחרי הבומים הרמתי טלפון להורים, לשאול כרגיל אם הם בסדר, ושמעתי שאמא חצי בוכה. אז התנתק הטלפון. אחרי כמה דקות אבא שלי התקשר והסביר לי מה שקרה. היא נמצאת בטיפול נמרץ עכשיו, נפגעת הלם".

ואתה לא טס אליה?
"אתה מבין את התסכול שלי? יותר מסוכן לצאת החוצה. קודם רציתי לנסוע כדי להביא לכאן את אחי, אבל הוא נמצא בבית מוגן, כך שאני רגוע".

לפתע, ללא התרעה, זה קורה: צריחה רמה של אזעקה עולה ויורדת, מהסוג שתושבי מרכז הארץ לא שמעו מאז ימי הטילים של סדאם. רוני תופס את מעיין - וגלית מסתערת על דניאל. בהמשך הלילה זה יהפוך לנוהל שגרתי, עם אזעקה אחת לשעתיים בממוצע. בלי ממ"ד, חדר המדרגות הוא הרחם המגוננת. מבט מודאג אל החלון - ונמלטים החוצה, סוגרים את הדלת אחרינו ביציאה.

ככה זה בדרום: הפלדלת שומרת עליך דווקא כשאתה בחוץ. בחדר המדרגות, כמו בסרט בורקס נושן, מתגודדים השכנים בהמולה ססגונית. ככל שהלילה יימשך ההתגודדות הריטואלית תהפוך לשקטה יותר, עם קורים של שינה מתוחים על העפעפיים. שכנה רוסייה מלקקת מקל של ארטיק ומתארת איך ספרה "אולי 20 בומים הלילה". שכנה אחרת מתבדחת עם בנה המתוח. גם הם רוסים. גלית מבקשת שאצמד אל הקיר ואשב. "רואים שזאת האזעקה הראשונה שלך", היא מחייכת. בעלה רוני מרגיע: "אין דבר, לאורך הלילה הזה אתה עוד תתרגל".

איזה מזל שלא יצאת לאסוף את אחיך.
"באמת מזל. אחרת האזעקה היתה תופסת אותי ברחוב, וזה הכי מלחיץ".

גלית, הבנתי שיש לך חברה ללימודים שבעלה נהרג בסבב הטילים הקודם על העיר, כשגראד פגע סמוך למכונית שלו, כשיצא לחפש מחסה.
"כן. בוא נגיד שמאז יש לי חרדה של נסיעה בדרך. זה נהיה מאוד מוחשי".

רוני: "זה מה שאומרים על הגורל. כמו משחק החיצים שזורקים על מטרה בבר. אתה לא יודע מי יחטוף ומתי".

רוני מקבל טלפון ומסתגר בשיחה. אחרי כמה דקות הוא יוצא מחויך: מתברר שאמו שוחררה לביתה. "אתה לא תאמין מה היא סיפרה לי. היא אומרת שמישהו שמע את האזעקה, החנה במהירות את הרכב ונכנס לתוך הבית. אחרי דקה אחת הטיל התפוצץ לו ישר על האוטו".

דניאל הקטן שואל את אמו אם מה שרואים בטלוויזיה זה טיל. גלית מהנהנת, אבל מרגיעה שזה "משהו שהיה קודם, לא עכשיו".

דניאל, אתה גיבור שלא מפחד מהפיצוצים?
ראשו נד מייד בשלילה. גם ילד יודע שבטילים אין גיבורים. אני מביט בילדון המתוק ושואל את גלית עד מתי תתערבל נפשו הרכה בשיחות מבוגרים על "המצב".

גלית: "הוא שואל שאלות של גדולים. כאמא, אני מרגישה חוסר אונים. אני לא רוצה שהוא ייחשף לדברים האלה, אבל המציאות חזקה מאיתנו. הוא חוזר מהגן עם הסברים, לא חוסכים ממנו שם את האמת. אנחנו פשוט רוכבים על הגל של לספר את האמת".

רוני: "פעם היינו מספרים לו שזה סתם צלצול פעמון מבית הספר, שפשוט הפעילו אותו בטעות בלילה. אבל אי אפשר להסתיר יותר מדי זמן. בסוף הם קולטים".

אתם מרגישים השפעה של הלחץ על דניאל?
גלית: "בטח. הוא שואל המון שאלות. 'אמא, למה יש רעש של אזעקה? למה יוצאים החוצה?' הוא ראה את המחבלים בטלוויזיה, רעולי פנים. הוא חשב שהם נינג'ות ושאל: 'אמא, הם אלה שעושים לנו את זה?' לצערי, אני עכשיו חווה את מה שתמיד ידעתי על ילדי שדרות, שנולדים לתוך הטירוף הזה".
כל הבלאגן הזה לא גורם לכם לחשוב על מעבר למרכז הארץ?

רוני: "אני באר?שבעי גאה, חסיד של העיר. אני אוהב את הנגב. פה אני אשאר למרות הכל".

גלית: "הטילים הם לא מה שיגרום לנו לעזוב את העיר".

רוני: "חוץ מזה שעלולים ליפול טילים גם בתל אביב, כך שממילא אין לאן לברוח... (צוחק)".

על המרקע מדברים ראש הממשלה ושר הביטחון. באופן לא מפתיע, יש משהו מרגיע בנוכחות הכמעט אבהית שלהם בסלון המשפחתי, שהפך הלילה לחמ"ל. "מבחינה ביטחונית, אני יודע שמטפלים במצב, זה עושה טוב בנשמה", אומר רוני. גלית קצת יותר ספקנית: "אנחנו עוברים את זה מ?2008. לכולנו ברור שהמצב הרבה יותר מורכב מאשר זבנג וגמרנו. אם תשאל אותי - זה סתם עוד סבב".

פיצוצים עמומים נשמעים במרחק. אולי יירוטי כיפת ברזל, אולי נפילת גראדים, אולי התקיפות המאסיביות של צה"ל. שאון אדיר של מטוס קרב מפלח את החושך. רוני עונה לזרם של טלפונים מחברים שמתקשרים לשאול מה נשמע, מנסים להסיר זה מכתפי זה את העול הנפשי.

רוני: "כל בני המשפחה שלי מפוזרים עכשיו במקומות שונים בעיר, לא יכולים לזוז, כך שהרבה טלפונים זה סביב הדאגה להם. גם חברים רוצים לדעת מה קורה. זה אנושי במצבים של חוסר ודאות".

היום לא יהיו לימודים בבאר שבע. גלית תישאר עם הילדים. "הייתי צריכה ללכת לעבודה, אבל קיבלנו הנחיה להישאר בבית".

בלי ממ"ד? במלחמה הזאת?
רוני: "בהתחלה זה הלחיץ אותי, אבל לשמחתי אני מבין קצת בבנייה, כך שאני יודע שחדר המדרגות הכי מגן. אפילו יותר מממ"ד. זה אמנם פחות נוח, כי בממ"ד הילדים יכולים להמשיך לישון, רק סוגרים את החלון - וזהו. אבל חדר מדרגות עשוי בטון והוא נמצא בלב הבניין. כאן הבעיה היא להעיר את הילדים ולקחת אותם החוצה. צריך להרגיע את הלחץ שלהם, לפעמים הם בוכים. הפרוצדורה של ההסברים קשה כל פעם מחדש".
הגעתי מגבעתיים, ושם לא מרגישים שום מתיחות.

גלית: "מקבלים כאן הלם, אה? אנחנו שומעים את זה הרבה פעמים. במרכז לא ממש מבינים מה אנחנו עוברים פה. ואנחנו במצב הרבה יותר טוב מאלה שיותר קרובים לעזה".

רוני: "מצחיק אותי שתמיד יש פער עצום בין מה שמדווח בתקשורת לבין מה שאנחנו חווים בפועל. בתחילת הערב, למשל, אמרו ששוגרו שישה גראדים. אנחנו ספרנו יותר מ?20 בומים. זה היה המטח הכי גדול שאני זוכר כאן".

ספירת בומים היא משחק נפוץ כאן, אני מבין.
"כל הבניין עומד במדרגות וסופר".

איך ישנים בלילה שבו בכל רגע יכולה אזעקה להפר את הדממה?
"אנחנו נישן, השאלה רק איפה. אולי אני אשאר עם הילד בסלון, כדי שיהיה יותר קל לקחת אותו. מעיין ממילא יותר קטנה והיא לא ממש מבינה. מבחינתה, אבא ואמא יוצאים למדרגות, עושים קצת צחוקים עם השכנים".

רוני: "בזמן האחרון דניאל מאוד דרוך וקופץ. אם למשל עובר אופנוע, וזה נשמע לו כמו אזעקה, צריך כמה דקות טובות להרגיע אותו. מבחינתי, זה שודד לו משהו מאוד מהותי מהילדות. משהו מהתמימות".

השעות נוקפות במעבה הלילה. עד שלוש לפנות בוקר היו לא פחות משבע אזעקות. באחרונה נשמע פיצוץ קרוב, אבל התברר שהוא בא מכיפת ברזל. רוני מסרב לנוח: "הם מסוגלים לשגר טיל לפנות בוקר, ממש בכל שעה. אין להם לו"ז מסודר. חוסר הוודאות במצב הזה הוא מה שהכי מפריע. בייחוד כשיודעים שאנחנו בתוך מבצע מתגלגל".

זה לא המבצע הראשון שאתם עוברים כאן.
"נכון. ב?2008, בעופרת יצוקה, גרנו בשכונה אחרת בעיר. אז לא היתה עדיין כיפת ברזל. גרנו בקומה רביעית, והיינו צריכים לצאת בכל פעם ולרדת קומה. בתקופה ההיא הרגשנו חוסר ביטחון יותר גדול. לפחות עכשיו, עם כיפת ברזל, אתה יודע שלא בטוח שהטיל ינחת. באותם ימים פשוט חיכית לנפילה ורק התפללת שהיא לא תהיה עליך".

איך אתם מקווים שהסבב הזה יסתיים?
רוני: "כמו כולם - עם שקט לתקופה ארוכה. באמת שאף אחד לא אוהב לחיות ככה".

בטלוויזיה נפסקים השידורים הרצופים שבהם הקרינו שוב ושוב את צילומי הרקטות, לצד החיסול הממוקד שהביא להסלמה. אחרי שהפרשנים המלומדים סיימו לדבר על "מדרגות תגובה", "יכולת הכלה" ו"השגת יעדים" - בסלון של משפחת רוס חיפשו את הכתובית שמתריעה על הנפילות העדכניות. "עכשיו זה באשקלון", אומר רוני, ומייד מוסיף: "אני כמעט מריח שיהיה עוד בלאגן הלילה".

שיניתם משהו בבית לקראת בלאגן אפשרי?
"לא ממש, אבל אני חושב על זה כל הזמן. מחשב איזה קיר במטבח יגן עלינו הכי טוב, אם חלילה לא נספיק לצאת למדרגות".

זאת שיגרה בלתי אפשרית.
"נכון, וכמו שאתה לא יכול להסביר לאדם שאין לו ילדים מה זה להיות הורה, כך אי אפשר להסביר מה זה לחיות בסלון שלך תחת איום טילים".

שוב אזעקה, שוב מתכנסים בחוץ, ושוב השקט שאחריו הבומים הרחוקים. בקצה הלילה, כשאני נפרד לשלום בדרכי חזרה למרכז, רוני טופח על כתפי ואומר: "אתה מבין מה אנחנו מרגישים? ואני לא מקנא בך: אתה יוצא עכשיו לדרכים. תעשה לי טובה ותיזהר. אחרי צומת בית קמה תוכל לנשום לרווחה".