מן המפורסמות הוא שבמהלך ארבע שנותיו הראשונות של ברק אובאמה בבית הלבן, לא נוצרו תנאים של חיבה בינו לבין בנימין נתניהו. ואולם למרות הרוח הקרה, אין להקיש מכך שישראל ניצבת היום בפני סגריר מדיני. הנשיא האמריקני, עם כל עוצמתו, אינו פועל בחלל פוליטי וחקיקתי ריק, ושולי התמרון שלו היו בעבר והם גם היום מוגבלים ומתוחמים דרך קבע על ידי דעת קהל והקונגרס. חרף הפערים העמוקים, מאוחדים שני בתי הקונגרס בתמיכתם האמיצה והרחבה בישראל, וכל ניסיון לחרוג מכללי המשחק המושרשים במרחב האמריקני-ישראלי, ולהפעיל מנופי השפעה כוחניים כדי לאכוף ויתורים חד-צדדיים במישור הפלשתיני (בייחוד בסוגיות הליבה), עלול לחזור כבומרנג.
ממשל הנשיא ג'רלד פורד נקט באביב 1975 את מדיניות ההערכה מחדש כדי לכפות על ישראל נסיגה חד-צדדית בסיני עד מעברי המיתלה והגידי, ללא תמורה מצרית כלשהי, אך בעקבות תמיכתה הנמרצת של גבעת הקפיטול בעמדותיו של ראש הממשלה יצחק רבין נחל הנשיא כישלון. אפשר להעריך שגם הפעם בית הנבחרים והסנאט כאחד יפעלו לחישוקו ולריסונו של הבית הלבן אל מול תרחיש דומה של הפעלת לחץ נשיאותית.
יהפוך בהדרגה ל"ברווז צולע"
מעבר לנכונותו החוזרת ונשנית של בית המחוקקים להעניק לישראל רשת ביטחון בדמותה של תמיכה בלתי מתפשרת, נשאלת השאלה אם יבקש כלל ממשל אובאמה השני לעלות פעם נוספת על נתיב העימות עם בעלת בריתו ישראל. זאת מאחר שהנסיבות האזוריות, שהתניעו את מהלכיה של הדיפלומטיה האמריקנית בראשית עידן אובאמה, שקעו זה מכבר אל תהומות השיכחה. הציפייה המוקדמת של "כל אנשי הנשיא" - שלפיה נכונותה של ישראל להקפאת הבנייה בשטחים תעניק לוושינגטון קרש קפיצה חיוני במאמציה לגבש קואליציה סונית רחבה, שתמלא תפקיד מרכזי בשמירה על היציבות בחזית המפרץ לאחר השלמת הנסיגה האמריקנית מעיראק - התנפצה אל מול "האביב הערבי". גלי ההדף שיצרו זעזועים אלה שינו מן היסוד את המפה החברתית והפוליטית במרחב כולו, וכך הפכו את הנחות היסוד על הזיקה בין המישור הישראלי-פלשתיני לבין המישור האזורי הכולל לאנכרוניסטיות.
לאור כל זאת, ולנוכח האתגרים החדשים שסביבה רווית משברים ותמורות זו מציבה בפני וושינגטון, ספק רב אם הנשיא יבחר להתמקד פעם נוספת באותן סוגיות שכבר הובילו אותו למבוי סתום. יש לזכור גם את אחד מחוקי הברזל של הפוליטיקה הנשיאותית, שלפיו מי שנבחר לתקופת כהונה שנייה נהנה משנתיים בלבד של פעילות משפיעה, שכן לאחר בחירות הביניים לקונגרס (שיתקיימו בנובמבר 2014) ותחילתה של ההתארגנות למערכת הבחירות הנשיאותית הבאה הוא עתיד להפוך בהדרגה ל"ברווז צולע".
אפשר להעריך בזהירות שהנשיא אובאמה יתמקד כעת בעיקר בליבת סדר היום הפנימי שלו בארה"ב (ובמכלולים בתחומי הכלכלה, האנרגיה, ההגירה, הסביבה והחינוך), וזאת בתקווה שהצלחתו במרחבים אלה תעניק לו את התהילה המיוחלת ותבטיח לו מקום של כבוד בתולדות האומה האמריקנית. זאת, כמובן, בהנחה שלא יישאב שלא ביוזמתו אל תוככי המזרח התיכון הסוער.