קובעי המדיניות בירושלים היו מוכנים לניצחון של אובמה בבחירות. הפגישה האחרונה שנערכה בין ראש הממשלה לפוליטיקאים אמריקנים לפני הבחירות הייתה דווקא עם שלושה סנאטורים דמוקרטיים בכירים, ואיש מהם לא סבר שנתניהו מתערב במערכת הבחירות האמריקנית לטובת מיט רומני. אדרבה, הדמוקרטים הדגישו את שותפות האינטרסים בין ארה"ב לישראל. כותב שורות אלה התבטא בחודשים האחרונים - בכתב, בהרצאות פומביות ובשיחות פרטיות עם אנשי ממשל בוושינגטון - על כך שישראל רואה בכל מי שייבחר בנובמבר בעל בריתה. אין לכחד שהיו אי הסכמות ומחלוקות, לעיתים חריפות, בנושאים חיוניים שונים, וברור שיש למנוע עימותים עם בעלת בריתנו כמעט בכל מחיר, אך לפעמים, כשצעד מוטעה אחד עלול להביא ליצירת מציאות הרת-אסון לטווח ארוך - אי אפשר להימנע מכך.
במשך כל שנות ממשל אובמה וממשלתו של נתניהו, לא היה ניתוק מגע; לא בנושאים ביטחוניים, ששיתוף הפעולה לגביהם דווקא עלה מדרגה, ולא בנושא הפלסטיני, שלגביו התקיימה מערכת שוטפת וגלויה של התייעצות בין שליחו הבכיר של ראש הממשלה לצמרת המדינית של ארה"ב. עם זאת, רק טבעי הוא שבנוגע לעניינים כגון האביב הערבי, היו לישראל כ"צד מעוניין" ישיר הערכות שונות מאלה של ממשל אובמה. סוגיית אירן היא אמנם שונה, אך אפילו בעניינה נראה שחלה לאחרונה התקרבות הדדית מסוימת בין ארה"ב לישראל (נתניהו היה בדרך כלל מיודע מראש על ידי הממשל בקשר ליוזמות השונות של וושינגטון בנושא האירני), ונאומיהם של נתניהו ושל אובמה בעצרת האו"ם משמשים עדות לכך.
בחודשים, ואולי כבר בשבועות הקרובים, יתברר אם בהתקרבות הזאת יש מענה מספק לעמדה הישראלית, הגורסת ש"הקו האדום" הרלוונטי בדבר המאמץ הגרעיני של טהרן הוא הנקודה שבה יהיה לה די חומר לייצור כמה פצצות גרעיניות. זאת בהבדל מהגישה האמריקנית, שלפיה גם אחרי שאירן תגיע לנקודה הזאת, ייוותר די זמן כדי לחסום ייצור נשק גרעיני.
מסרים סותרים בעניין האירני
בימים האחרונים הועלו מסרים סותרים בעניין האירני. מצד אחד, הידק הממשל האמריקני את הסנקציות. מצד אחר, מתרבות הידיעות - הן בטהרן והן בוושינגטון - על סבב חדש של שיחות דיפלומטיות, שכמו בעבר ינוצלו בוודאי על ידי אירן לקידום תוכניותיה הגרעיניות. ניקולס ברנס, סגן מזכיר המדינה בממשל בוש הבן וכעת פרופסור בכיר באוניברסיטת הרווארד, מנה לאחרונה במאמר שפרסם את אתגריו הדחופים של אובמה בארבע השנים הקרובות בתחום מדיניות החוץ - אפגניסטן והמערבולת במזרח התיכון, כולל עניין סוריה.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני נעדר מרשימתו. לקדימויות האלה יש היום שותפים רבים בארה"ב, בניגוד לעמדה שרווחה שם לא מזמן, דהיינו שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מקור כל הבעיות במזרח התיכון והסיבה העיקרית, אם לא הבלעדית, לעוינות כלפי אמריקה. יש להניח שגם אובמה ויועציו ערים להערכות האלה. אפשר להטיל ספק שהנשיא, כשבעיות הכלכלה הלוחצות עומדות בראש דאגותיו, ירצה דווקא להיכנס למלכודת האש הפלסטינית בקדנציה השנייה שלו.
הקשרים המתהדקים הצפויים בין אובמה לנתניהו, לצד מאמץ דיפלומטי והסברתי נבון מצד ישראל, עשויים להביא להתייחסות מעשית יותר למציאות בשטח ולעמדות הבסיסיות של ישראל. רק בור מוחלט (ויש כאלה אצלנו) היה יכול לחשוב שאובמה "יתנקם" בישראל בקדנציה השנייה שלו. מדינאי רציני, ואובמה הוא כזה, אינו קובע את מדיניותו על פי שנאות או אהבות, והקשר ההדוק עם ישראל ומי שעומד בראשה הוא אינטרס אמריקני מובהק, אובמה מבין שנתניהו יהיה שותפו ובן שיחו לאורך כל תקופת הנשיאות הקרובה. זה מה שינחה את מדיניותו. פוליטיקאים ישראלים שמפיצים נבואות קודרות על כמעט מלחמת עולם בין וושינגטון לירושלים, ומנסים להיבנות מכך פוליטית, יצטרכו כנראה לאכול את כובעם.