בחברה הישראלית מתעוררת "קדחת הגשם" כבר בתקופת החגים, אבל השנה החורף המאוחר סידר לנו דחייה. והנה, עכשיו זה מגיע: זו אינה ציפייה רגילה לחילופי העונות, כשאת הסתיו מחליף החורף - זאת תסמונת מיוחדת אשר נרכשת בתרבות המקומית.
החזאים הם שעומדים למבחן ראשון ומדוקדק. מתייחסים אליהם בדיוק באותה הרצינות כמו שמתנהגים עם פרשני הצבא ועם מנהיגי השלטון שלא צפו את מלחמת יום כיפור. אם החזאים יבטיחו גשם גדול ויהיה גשם קטן - ידרשו את פיטוריהם או לבטח ילגלגו עליהם. אותו הדבר יקרה אם החזאים יישבעו בכל היקר להם שיגיעו זרזיפים קטנטנים, ובמקומם נקבל מבול של ברד, שלג ורוחות סוערות (לא בהכרח בסדר הזה).
הדמיון משחק תפקיד גדול בתוך התשוקה הגדולה לחורף. אם החזאים מבטיחים סופה גדולה, תהיו בטוחים שגם בתוכניות הבידור, בחדשות, בעיתונים ובבלוגים נראה השפעה על מצב הרוח הלאומי. אנשים יתכנסו בבתיהם ויצרכו יותר מוצרים, אך יותר מכל יהיו מוכנים עם היד על המקלדת כדי לתפוס את האשם בהבטחה שלא מוצתה - מי אשם בדיבור על הסופה שלא התרחשה ואיפה השלג שהבטחנו לילדי ירושלים.
יש איזשהו מתח בלתי נראה בין האמונה הטוטאלית במדע לבין הצורך בתרבות שלנו לדבר על אותן טיפות של גשם. המטר נעמד במרכז מדורת השבט. הדיבור על החורף, כחלק מהאמונה שלנו בחיזוי העתיד, מאחד אותנו. גם כשאנו מאוכזבים מהמקריות ומהשרירותיות שבשיח החורפי, עדיין נוכל לכעוס יחד ולצחוק כשהחזאי יתנצל ויאמר (במקרה שלא פעל בתפקידו כ"חזאי") שגם הכביסה של אשתו נרטבה.
הפסאדה של החורף, ובעיקר ההתעסקות הבלתי נגמרת בגשם, מקורן בפחד הקמאי מפני המדבר. פתאום ברגע אחד לכולם יש מה להגיד אם אכן הגשם הגיע. הוא הופך לקללה ולברכה. אם לא הגיע, שוב נקבל את כל הבקשות לחסוך במים. אף אחד לא יזכור שישראל נמצאת עמוק בתוך תהליך התפלת המים.
המים יפריחו את המדבר, גם אם איננו עומדים בתוך המדבר, וגם אם המים לא באמת מתייחסים לגשם האמיתי שנופל. בקיץ כולם שוכחים מהגשם והולכים לים, עד שמתחילים לנשור עלים מהעצים ולהחליף את צבעם. כשהסתיו מגיע הוא זורע בתוך הציבור את תחילת הדיבור על הגשם. חלק עדיין יכחישו את ההתעסקות בגשם, כשרגליהם עדיין עומדת בתוך חופי הים וגרגירי חול נעוצים בראשם. אבל גם הם יקפצו מהר מאוד לעמוד בתוך הפלא הישראלי שטוחן מילים עד אין-סוף.
עודף של גשם יחשוף עד כמה העורף הישראלי חשוף. ואולם יש תשוקה עמוקה להניס את המדבר בחזרה לתוך קו המשווה, שיעצור את הנגיסה של המדבר באדמה. המדבר מהווה כ-70 אחוז ממדינת ירדן, אבל מדינת ישראל לא רוצה לתרום את מישור החוף לסטטיסטיקת המדבריות של המזרח התיכון.
קל מאוד להפוך את הגשם למרכז חיינו, בהיעדר נושאים ראויים יותר - וגם אם יש כאלו, נדמה שלפעמים כדאי לברוח לגשם. הוא היה כאן תמיד והוא יהיה כאן תמיד, אנחנו רק ממשיכים כל הזמן לחכות לו.