אז והיום: מערכת הבחירות בראייה היסטורית

מבן גוריון עד ברק: מפלגות כוכבים מתנפצות לרסיסים

לפני שאולמרט מחליט אם להקים מפלגה חדשה, אולי כדאי לו להיזכר בגורל המנהיגים שהקימו מפלגות מרכז והתרסקו על קרקע המציאות. הבחירות בראייה היסטורית – כתבה שנייה בסדרה

אבנר שביט
12/11/2012

מהצלחה מסחררת להתרסקות מפוארת: עד לא מזמן, התיימרו אהוד ברק ושאול מופז להילחם על ראשות הממשלה. במערכת הבחירות הנוכחית, הם מוצאים עצמם בקרב מפואר הרבה פחות ממה שהורגלו אליו בעברם הצבאי והפוליטי – נאבקים בציפורניים כדי לעקוף יחד עם מפלגותיהם את אחוז החסימה. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – האנשים שעוד כרמטכ"לים זוהו כמנהיגי העתיד נאלצים לצפות בעיניים כלות כיצד אסופת האלמוניים של "יש עתיד" תופסת להם בקלילות את הכיסאות.

הליכוד ביתנו, מפלגות עולים כבר לא - הכתבה הראשונה בסדרה

עוד בוואלה!

בעקבות ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאב: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

מוגש מטעם בי קיור לייזר
נאבקים בציפורניים כדי לעבור את אחוז החסימה. ברק ומופז(צילום: משרד הביטחון, אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

זו השפלה מדהימה למדי, אבל למען האמת היא אינה יוצאת דופן בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, והייתה מנת חלקם של מנהיגים קודמים רבים - גם כאלה שהיו גדולים מברק ומופז גם יחד. בהתאם לכך, מבט בתוצאות העבר מגלה כי הצבתו של מדינאי או מצביא בעל שם בראש הרשימה מעולם לא הבטיחה לו חסד בקרב קהל הבוחרים המקומי.

כל העדכונים, הניתוחים והדעות על הבחירות לכנסת - ב וואלה! בחירות 2013

גם לא אחר מאשר דוד בן-גוריון למד זאת על בשרו ב-1965, עת הקים את רפ"י וקיבל עשרה מנדטים בלבד – מה שכמובן לא הספיק לו כדי להתקרב לקרסולי מפלגת השלטון המערך, וגם לא כדי לדגדג את גח"ל של בגין. כעשור וחצי לאחר מכן, משה דיין לא למד את הלקח ומצא עצמו גם כן משתרך מאחורי מנהיג הימין ועוד הרבה מנהיגים אחרים, עם שני המנדטים הבודדים שהשכיל לגרד ב-1981 למפלגתו החדשה, תל"ם.

שלוש שנים לאחר מכן, גיסו של דיין, עזר וייצמן, חווה גורל דומה – יח"ד, התנועה החדשה בראשותו שגם כן ניסתה למצב את עצמה כמעין מפלגת מרכז שתשנה את הסדר הקיים, התנפצה לרגלי המציאות בדיוק עם מנדט אחד יותר ממה שהיה לקרוב משפחתו, וכמו רפ"י ותל"ם, התאדתה חיש-קל.

בין מפלגת המרכז ללפיד האב

מעל הרף שבן גוריון, וייצמן ודיין לא הצליחו לעקוף בנפרד, גם יצחק מרדכי, אמנון ליפקין-שחק, רוני מילוא ודן מרידור לא השכילו להתעלות יחדיו. זה קרה עם מפלגת המרכז ב-1999, ואף שהארבעה היו עסוקים בתחילה בשאלה מי מהם יזכה לרכוב על הפלטפורמה שלה בדרך לראשות הממשלה, בסופו של דבר הם נאלצו להסתפק בשישה מנדטים שהתפזרו עם הזמן בין שלל סיעות עם שמות מופרכים.

אך כל אלה לכל הפחות זכו לעבור את אחוז החסימה, משהו שהוא כרגע התסריט האופטימי והמשמח מבחינת מופז וברק. לצערם, יש גם תקדימים עגומים יותר, וכמו במקרה דנן, הם תולדה של מפלגות שנכנסו לקואליציה מלאות חיים ויצאו ממנה במצב של מוות קליני.

זה קרה במשפחות הטובות ביותר – למשל, למשפחה הליברלית, שיצחק מודעי ניסה להקים לתחייה מחוץ למסגרת האיחוד שלה עם הליכוד. הדבר היה ב-1992, עם רשימה בשם המונומנטלי "המפלגה לקידום הרעיון הציוני", והבוחרים, גם הציוניים ביותר שבהם, התייחסו בציניות למיזם הזה. כך, האיש שרק שנתיים קודם לכן עוד התיימר לחשק את שמיר וגרם לכל המדינה להמתין למוצא פיו בימי התרגיל המסריח, הסתפק בקצת פחות מ-17 אלף קולות, פחות מחצי מאחוז החסימה שעוד היה נמוך אז יחסית להיום.

מודעי לא היה היחיד שגילה כי ברגע שמתאחדים עם הליכוד, אין ממש דרך חזרה. הדבר מעט נשכח מן הזיכרון הקולקטיבי, אולם האמת היא שלאחר האיחוד עם מפלגת הימין הגדולה ב-1996, רפאל איתן עוד רץ עצמאית עם צומת שלוש שנים לאחר מכן. אך בניגוד לסנסציה בתחילת העשור, הפעם זה הסתיים רק עם קצת יותר מ-4,000 קולות – אפילו פחות ממה שמפלגת הקזינו אגרה באותה שנה.

מפלגת המרכז נאלצה להסתפק בשישה מנדטים. ליפקין-שחק(צילום: טל אנגלנדר)

ב-1999 באה לסיומה גם הקריירה הפוליטית של אביגדור קהלני. שלוש שנים קודם לכן הוא הרשים והשיג עם "הדרך השלישית" לא פחות מארבעה מנדטים, אך בסיבוב הזה, למרות שגם בו הונהגה הצבעה בשני פתקים, לא דגדג אפילו חצי מנדט.

יוסף (טומי) לפיד, בחוכמתו, חסך מעצמו את העונג המפוקפק הזה ב-2006, השנה שבה פרש מן החיים הפוליטיים והותיר לאברהם פורז לעמוד בראשות חץ, הגלגול של שינוי שהוריד אותה מ-15 מנדטים בקמפיין שלפני כן עד לשפל של עשרת אלפים קולות – בערך שישית מאחוז החסימה בזמנו.

באותה עת, אפשר היה לחשוב כי הירידה מ-15 מנדטים לאפס היא שיא חריג שלא יישבר בפוליטיקה הישראלית. אך עושה רושם שקדימה בכל זאת תצליח לרסק אותו ולעשות משהו שספק אם יש לו בכלל תקדים בעולם – לרדת מסטטוס של המפלגה הגדולה בכנסת לאחת שכמו עצמאות, מי יודע אם אפילו תצליח לרחרח את אחוז החסימה. אגב, לדעתו של כותב שורות אלה, אם ורק אם לא יהיו שינויים במפה הפוליטית עד יום הבחירות, הרי שקדימה אכן לא תעבור את הרף, ואילו עצמאות תצליח בקושי רב להיכנס לכנסת, אך עם מספר זעום של מנדטים.

כל אלה הם מקרים שקרו באמת, אולם סביר להניח שהדבר היה תופס גם בהיסטוריה אלטרנטיבית. אם, למשל, דוד לוי היה פורש מן הליכוד ב-1992 ומתמודד מטעם "גשר", האם המפלגה החדשה הייתה זוכה בהצלחה רק מפני שהוא היה עומד בראשה? וגם אם כן, האם הייתה שורדת לאורך יותר מכנסת אחת? סביר להניח שלא, והדברים אמורים גם לגבי ספקולציה שבה שמעון פרס מתפצל מן העבודה ורץ מטעם עצמו בראשות מפלגת שמאל-מרכז חדשה בקמפיינים של 2003 או 2006, לדוגמה.

המצביעים מעדיפים גושים גדולים

לסיכום, למה כל זה קרה, קורה ועוד יקרה בפוליטיקה הישראלית? יש לכך מגוון רחב של סיבות וקצרה היריעה לפרט אותן, מה עוד שלא כולן רלבנטיות למקרים העכשוויים. לכן, נתעכב רק על גורם, שהוא גם חיובי וגם אקטואלי: ובכן, נהוג לבוז לאופייה המפוצל של המערכת הפוליטית הישראלית. אולם, בניכוי המפלגות הסקטוריאליות, האמת היא שבין השמאל המתון לימין המתון, המצביעים מעדיפים דווקא לנוע לכיוון הגושים הגדולים. לכן, וייצמן ודיין איבדו בזמנו את הקולות שחיפשו למערך והליכוד, וברק ומופז מפסידים אותם עתה ליש עתיד, העבודה והליכוד ביתנו.

דיפולט. דיפולט, מערכת וואלה!
יהפכו מדמויות חסרות ניסיון פוליטי אמיתי למנהיגים שהוכיחו את עצמם. לפיד ויחימוביץ'(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

סיבה נוספת היא שברק ומופז, בדיוק כמו מודעי ואיתן בזמנו, נענשים על כך שהם אולי מבקשים למצב את עצמם כאלטרנטיבה, אבל לאחר שכבר שיתפו פעולה עם השלטון הקיים, נתפסים כסמל לסיאוב שלו. נוסף לכך, הם נפגעים מן הדינמיות יוצאת הדופן של הפוליטיקה הישראלית, שמשנה בתזזיתיות את הנושאים המכתיבים מערכות בחירות בין קמפיין לקמפיין ומקשה על מנהיגים שאופיים מזוהה עם נושא מסוים. קהלני בזמנו, למשל, נישא לכנסת על גלי "העם עם הגולן", אבל בתוך שלוש שנים העניין נשכח מלב הציבור והוציא את העוקץ מן המירוץ שלו. כעת, הגנרלים במילואים העומדים בראש קדימה ועצמאות סובלים מכך שהסוגיות החברתיות הדיחו את אלה הביטחוניות מצמרת סדר היום של המצביעים, ובכך ביטלו את העליונות שהייתה להם על פני העיתונאים לשעבר העומדים בראשות העבודה ויש עתיד.

כרגע, יחימוביץ' ולפיד נהנים מן המצב הזה ונראה שיובילו את מפלגותיהם להישגים שברק ומופז יכולים רק לחלום על שכמותם. אם כך, בינואר 2013 הם יהפכו מדמויות חסרות ניסיון פוליטי אמיתי למנהיגים שהוכיחו את עצמם, וזה בדיוק מה שצריך להדאיג אותם – ההיסטוריה מוכיחה שבישראל, הזכייה במעמד הזה היא לפעמים בדיוק הצעד המכריע שמקרב אותך לתהום הנשייה.

לקריאה נוספת:
פרשנות: מרוב לפידים לא רואים את המפלגה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully