פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מצאתי מזור לנשמה"

      צופית גרנט לא נהנית להיות סלב, אך זו מקפצה מצוינת כדי לקדם את מה שחשוב לה באמת – עזרה לפגועי נפש. בשיחה על בדידות ועוצמה נשית היא מודה: "לא פשוט להיות אני"

      שעת צהריים במחלקה כירורגית ב', תל השומר.
      "נכון שבדיוק ככה תתחילי את הכתבה?", היא שואלת שנייה לפני שהיא נכנסת לחדר מספר עשר במחלקה. "בדיוק ככה", אני עונה לה, תוך כדי הליכה מהירה במסדרון המחלקה, כשאחיות ורופאים נתקלים בה ובכריזמה שלה, שמגיעה איתה בילט?אין, ואני מצליחה לקרוא בקלות את שפתותיהם ממלמלות בשקט: "זאת צופית גרנט".

      היה לה ברור איך תיפתח הכתבה, כי ככה זה כשמראיינת מראיינת מראיינת. הראש עובד שעות נוספות ללכוד במילים את הרגעים המשמעותיים שהן חוות יחד, והרי צופית, כשחקנית וכיוצרת דוקו, שולטת כל כך במלאכת הפריטה על נימי הרגש של הצופה, המאזין, הקורא.

      "אז את באה איתי, כן?", היא שאלה דקה לפני שמצאתי את עצמי דוהרת איתה ב"אינפיניטי" שלה לעבר בית החולים, שם אמה מאושפזת כבר כמה ימים. כאבים חזקים בבטן, שלב הבדיקות והבירורים. "אני יכולה לבוא איתך?", שאלתי בהיסוס מנומס שמחכה ל"ברור שכן", למרות שאין הדבר ברור כלל וכלל. "כן, ברור, בואי, נשמע מה יש לרופאים להגיד ונשתדל למצוא זמן לדבר".

      צופית גרנט (אביב חופי)
      שש שנים שהיא מכהנת כנשיאת עמותת "אנוש". צופית גרנט (צילום: אביב חופי)

      מעולם לא נפגשנו, לא החלפנו בינינו מילה. בבוקר הספקתי רק ללחוץ את ידה, אחר כך הקשבתי רוב קשב להרצאתה לפגועי נפש בעמותת אנוש. היא אנרגטית וממגנטת, ישירה, אמיתית, בוטה לפרקים, בלתי אמצעית. נראית נפלא לאוטוטו 48 שנים. בחולצה גברית שחורה שמאפיינת אותה ובשיער כהה ומוחלק, אין זכר לצופית קצוצת השיער הבלונדינית.

      אחרי ההרצאה נדברנו לשבת לצהריים. אבל הטלפון שהגיע מהרופאים שאמרו כי "יש תוצאות מהבדיקות של אמא שלך" טירפד לנו את הצהריים, וצופית, כדרכה נטולת הפילטרים, סחפה אותי איתה לתוך התמודדות חיים נוספת.

      דווקא בכניסה לחדר אני משתהה לרגע ומעדיפה להימנע מלהביך את האם. נדמה שהבת שלה כבר הפתיעה אותה בכל מה שרק אפשר להפתיע, שתתה את כל מה שאפשר לשתות, סיפרה את כל מה שרק אפשר לספר, אבל היא עדיין לא הביאה עיתונאית עד למיטת חולייה. "אני אחכה לך בחוץ, קחי את הזמן, אלה הרגעים האינטימיים שלכם", אני מבקשת, ומזהה את אחיה עמירם, שנחשף בתוכניתה "שעות אמיתיות" וסיפר על מחלת הסכיזופרניה שאיתה התמודד. "איך אני אומרת לעמירם? המחלה שלו היא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי", היא צוחקת. "בפירוש הרווחתי את עולמי. אני חייבת לו את הקריירה שלי".

      מיד אחרי התוכנית ההיא פנו לצופית מעמותת אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש, וזה שש שנים היא מכהנת כנשיאת העמותה. העילה המיידית לראיון איתה היא חודש בריאות הנפש.

      "מסירות שאין לתאר"

      כמה מטרים לפני הכניסה לספארי, על אדמת הפארק הלאומי, הקצתה עיריית רמת גן שטח ראוי שבו הוקם סניף של אנוש, אחד מני 55 כאלה הפזורים ברחבי הארץ. סניף גדול, מטופח, מוקף בעצי אקליפטוס.

      "סוף סוף אנחנו לא מוחבאים מתחת לאדמה או מורחקים לפאתי העיר", מספרת בשמת אדמון, דוברת האגודה. צופית הוזמנה להרצות היום בפני קבוצת "מתמודדים", כך הם מכונים כאן, שאמורים לעמוד מול קהל צופים או מול מצלמות טלוויזיה ולספר את סיפורם במסגרת פרויקט "דו שיח", המבקש לקרב קהלים שונים למאפייני הפגיעות הנפשיות. "המסירות שלה זה משהו שאין לתאר", משתפת אותי אדמון בזמן שיושבי הקבוצה מתחילים להגיע. "היא מרצה בכל הארץ, מדברת על העניין היכן שרק אפשר, נושאת את הדגל של האוכלוסייה המוחלשת הזו ועוזרת לנו לפרוץ את מחסום הבושה. מאז החלה לפני כשש שנים להיות הציר המרכזי של ערבי ההתרמה, העמותה שילשה את ההכנסות מהערב הזה".

      כ?20 איש מתיישבים בחצי סהר, וצופית יושבת מולם, נינוחה. את חלקם היא מכירה. כולם מתמודדים בצורה כזו או אחרת עם פגיעה נפשית. הם מגיעים מכל חתך אוכלוסייה שאפשר לתאר: נשים, גברים, דתיים, חילונים, בני 20 עד 50. מירושלים, מחיפה, מאשדוד. רווקים, נשואים, הורים, סבים וסבתות. נראים בדיוק כמו השכנים ובני השכנים שממול, אי אפשר לזהות במבט ראשון וגם שני שהם "מתמודדים". אולי רק אצל א', שפרקי יד שמאל שלה מצולקים עד שכואב להסתכל.

      גרנט עוברת אחד?אחד כדי לשמוע את תמצית סיפורם, שעתיד להיות מסופר לאחרים. פוסט טראומה, אי שפיות זמנית, ניסיונות התאבדות. מראיינת, שואלת, ממקדת. אחר כך, בטון דיבור מהפנט שמהלך עליהם קסם, כמו גורו מול קהל מאזיניו הצמא למוצא פיו, היא אומרת: "זה בסדר להיות חלשים בקול רם. תהיו אותנטים, הכי קרובים אצל עצמכם, אל תהססו לפתוח את ההרצאה בלהגיד: 'וואו, אני כל כך מתרגש, תסלחו לי'. ואז תהיו ממוקדים, לא אסוציאטיביים. והכי חשוב, אל תשכחו: אתם שם בזכות מי שאתם, וסיפור חייכם הוא מעניין ומרתק ומחסיר פעימה. אז אין לכם ממה לחשוש".

      ואז מגיע תורה לספר להם את סיפור חייה, שחשפה לא פעם. איך התגרשו הוריה כשהיתה בת 5, איך הפקיד אביה את שני אחיה בקיבוץ מרוחק בצפון ואמה הפקידה אותה אצל סבתה, כי לא יכלה לשאת את הוצאות גידולה, ואיך באותו רגע פרידה היא גזרה על עצמה להיות ילדה טובה שמבשלת ושוטפת את הבית, אחרת גם סבתא תנטוש. איך מגיל 10 נעה ונדה בין פנימיות שלא הצליחו להכיל אותה, כי היתה התלמידה הכי גרועה עם הפרעות קשב וריכוז חמורות, שאף אחד לא ידע איך להתייחס אליהן, ובעיקר עם דימוי עצמי שהיה ברצפה. ואיך השכן המבוגר פגע בה כשהיתה רק בת 9 והמתינה בחדר המדרגות לאמה שתשוב מעבודתה. היא פתוחה איתם, והופכת לחלשה ופגיעה, מעוררת הזדהות ואמפתיה, ואז מסכמת: "ככה בדיוק, בכנות, בפתיחות, בלי לפחד, בלי להתבייש כי אין ממה - ככה תספרו את הסיפור שלכם".

      "ברור שבכיתי בבקו"ם"

      "בואי, את יכולה להיכנס", היא מזמינה אותי לתוך חדר המחלקה אחרי דקות ארוכות של המתנה, שבמהלכן הספקתי לעשות לייק לדף הפייסבוק שלה, המחבבת ה?8,347 בדיוק. הדף תוסס ופעיל, סופרלטיבים למכביר מורעפים על צופית בעיקר בגלל תוכניתה "אבודים", המשודרת ב"רשת", שבה היא מפגישה בין קרובי משפחה שאיבדו זה את זה מסיבות שונות וחוצה יבשות וימים עד לאיחוד סוחט הדמעות. "מדהימה", "כובשת", "מלאכית", "האוניברסיטה של החיים", מחמיאים לה עשרות אנשים, ויש גם כאלה שמבקשים עזרה. הפרופיל של כולם הוא מיינסטרים מובהק: צופית גרנט, שהיה אפשר להגיד עליה הכל חוץ מהעובדה שהיא מיינסטרים, התיישבה באמצע של הקונצנזוס, וטוב לה שם.

      אני מברכת את אמה לשלום, שואלת לשלומה, מתנצלת על החדירה לפרטיות. ההרצאה של צופית על ילדותה הבודדה ועל החוסר בדמות אב ובדמות אם לא מניחה לי. אני רוצה לשאול את צופית אם היא כועסת, אם היא סלחה, אבל זה לא המקום ולא הזמן, ועצם נוכחותה שם מבהיר הכל.

      פתאום נכנסת לחדר גברת בשנות ה?50 לחייה ושואלת בהיסוס: "את צופית גרנט, נכון? אני יכולה לקבל את מספר הטלפון שלך?" צופית משיבה לה בחיוב וכבר מכתיבה לה את המספר, והאישה יוצאת מהחדר נרגשת. אחר כך ייכנסו צופית ואחיה לשיחה עם הרופאים, וכשייצאו, כעבור דקות ארוכות, פניה ייפלו. לאמא שלה יש סרטן בלבלב.

      מה כואב לילד שלכם (צילום מסך)
      עדיין לא נרגעה מהפרידה המרגשת מהילד בבקו"ם (צילום מסך)

      כעבור יומיים אנחנו נפגשות בשעת לילה מאוחרת בביתה של גרנט. הכתובת שהוכנסה ל?GPS מובילה אותי לרחוב יוקרתי ברמת חן, אבל אני לא צריכה הודעת "הגעת ליעד" כדי לדעת שאכן הגעתי: בין כל הבתים הגדולים והחשוכים, שתריסיהם מוגפים והם מבצבצים מבעד לחומות אבן גבוהות, בולט בית מואר בתאורה חמה, חלונותיו שקופים לחלוטין, והוא חושף לראווה מטבח חם ומאובזר בכלים עתיקים, שידיים עם טעם משובח ליקטו בשווקים. בלי חומות, בלי גדרות. חשוף. בדיוק כמו בעלת הבית.

      היא פותחת את הדלת לרווחה ומחייכת את חיוכה המוכר, המסגיר שיניים מקושתות בעקבות שנים ארוכות של מציצת אצבע. "אני עד היום חוטאת בזה לעיתים", היא מתוודה, "מוצצת אצבע וחייבת למולל קצה של סדין".
      אני נכנסת ומתיישבת על הספה המזמינה בסלון רחב הידיים. מסביב תמונות משפחתיות ועשרות חפצי נוי שפגועי הנפש עשו בעצמם בעמותת אנוש, "תראי איזה יופי".

      "איזה יום היה לי!" היא אומרת והולכת להכין לנו תה. "אני קרועה מעייפות. בדיוק עכשיו אברם יצא לשדה, הוא טס למזרח לנסיעת עבודה".

      דניאל, בנה הבכור, התגייס הבוקר לצה"ל. "הוא לא יוכל להיות קרבי בגלל בעיה רפואית, אבל אני מכירה את הבן שלי. הוא יעבור את הטירונות, יבין את המשמעות וירצה להיות בתפקיד רציני, גם אם זה יהיה רחוק מהבית".

      היא עדיין לא נרגעה מהפרידה המרגשת מהילד בבקו"ם. מצלמת לו סרטוני וידיאו מתגעגעים ומנשקים, שולחת לו ומחכה לתשובתו בכל רגע נתון. "יא אללה, לא שמעתי ממנו מהבוקר", היא אומרת. גם אברם מתקשר מהשדה פעם אחר פעם לברר אם היא שמעה ממנו.

      "בכית שם בבקו"ם?" אני שואלת שאלה כמעט רטורית. "ברור שבכיתי, הילד הזה הוא משהו מיוחד, רק אתמול הוא נולד לי. מה שאני עברתי איתו, אין לתאר. אני בטוחה שימותו עליו בצבא, כי בכל מקום שהוא מגיע אליו, מתאהבים בו. הוא חם וטוב לב, אדיב ונדיב ורגיש לבריות, אין דברים כאלה. הוא אחד לאחד אני. יש בו גם מאברם, אבל הוא דומה לי בניואנסים הכי קטנים. למשל, אם משעמם לו בלימודים - הוא נגנב. בדיוק כמוני, שיכולה למות בהרצאות משעממות. למות. בכיתה י"ב התעודה שלו היתה מלאה בשליליים מפה ועד להודעה חדשה.

      שלושה חודשים לפני הבגרויות הוא תפס את עצמו בידיים ותיקתק את הבחינות כמו גדול. סימן מטרה, התמקד בה והשיג אותה, בלי חלילה לרמוס אחרים בדרך. אתמול הבית היה מלא בחברים שלו. מלא".

      נשמע כמו בלבול מוח.

      "אני מתה על הבלאגן הזה. גאה בו. אני פינטזתי על זה, חלמתי שהבית שלי יהיה מלא בילדים. לצערי, לא הצלחתי ללדת יותר משניים. מה לי היה? חדר בפנימייה ובדידות? כאן כל הזמן נכנסים, יוצאים, עולים, יורדים, אוכלים, שותים, ישנים. הבית הזה חי בזכות דניאל ורומי. עבדתי מאוד קשה שהם ירגישו שהבית הזה הוא שלהם בדיוק כמו שהוא שלי ושל אברם. המון פעמים הורים מתנהגים לילדים שלהם כאילו הם אורחים לרגע בבית שלהם. להורים מותר להזמין אורחים מתי שבא להם, ולילדים לא? למה?

      "זה לא שאין פה גבולות, אבל דניאל ורומי יודעים שהבית פתוח, והחברים שלהם יודעים שהבית פתוח, וכולם יודעים איפה נמצא המפתח, והם נכנסים ולוקחים מה שהם צריכים. אם יש ילד שהוא במצוקה, הוא יודע שהוא יכול לבוא ולמצוא פה נחמה ומיטה חמה, וזה מקסים בעיניי".

      "לא רלוונטי אם זה מכון עיסוי"

      "בסופו של דבר, לא כזה פשוט להיות איתי", היא אומרת. "כשקשה לי, אני מתאדה. בתקופת החגים היה לי מאוד קשה. אברם נסע עם דניאל לטיול טרום גיוס, רומי היתה כל היום בצופים, ואני הייתי די בודדה. השתבללתי עד כדי ניתוק אלים מהסביבה. לא היה זכר לצופית הוורבלית והמשתפת. לשמחתי, למדתי לאפשר לעצמי להרגיש גם ככה, ולא להילחץ מזה או לחפש דרכי מילוט בדמות אלכוהול או כדורים. פשוט לתת לתחושות האלו לעבור. שיתפתי גם בפייסבוק את מה שעובר עלי".

      רגע, איפה אברם מאמן עכשיו?
      "אברם? מובטל כרגע", היא מחייכת.

      אז את פחות לבד?
      "אני המון לבד. אני סובלת מזה. זה לא ממש עוזר לזוגיות, כל הלבד הזה. הוא מקסים אלי, ואני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל כבר אמרתי לו שאני מקווה שהוא יציב לעצמו דד?ליין בעניין האימונים בחו"ל, כי היו לי ימים מאוד קשים. הייתי בתוך זוגיות, אבל למעשה הייתי מאוד לבד. מזל שאני עסוקה מאוד וממלאת לעצמי את היום בדברים משמעותיים".

      ואיך מתגברים על הקושי הזה?
      "נלחמים. לא מוותרים על המשפחה הנפלאה שיצרנו".

      תמונות שלו בפתח של מכון עיסוי בטח לא תורמות לזה.
      "לא רלוונטי אם זה היה מכון עיסוי או לא. אני אף פעם לא בודקת אותו, זה לא התפקיד שלי לבדוק אותו. זה שנכנסנו למוסד הנישואים, זה לא אומר שהוא אסיר במוסד הזה, או שאני אסירה. אני לא יושבת לו על הצוואר ולא בודקת. אני חושבת שצריך לתת רספקט לאנשים ולא לעקוב אחריהם ולהשפיל אותם. אמרתי לו כשהפרשה התפוצצה: 'תעשה מה שטוב לך, אני איתך. טוב לך, טוב לי. אתה חי שם לבד, אני לא חוקרת אותך, ואתה לא חייב לי שום אינפורמציה'. זה העיתון, ואלה החומרים שהוא צריך להביא".

      אני חשבתי אז על הילדים. מה אומרים להם?
      "מעבירים להם בדיוק את אותו מסר. שכל אחד מאיתנו אדון לעצמו ושאנחנו לא חייבים דין וחשבון לאף אחד. זה שאנחנו מפורסמים וחשופים, זה המחיר שאנחנו צריכים לשלם. ירכלו עלינו ויעשו סביבנו שיחות סלון, כן בוגד ולא בוגד. באותה נשימה יגידו כמה ש'אבודים' היא תוכנית נפלאה. זה הדיל של המקום שאנחנו נמצאים בו, לטוב ולרע".

      צופית גרנט עם בעלה אברהם גרנט (קובי אליהו)
      "הוא מקסים אלי, ואני יודעת שהוא אוהב אותי". עם בעלה, אברם (צילום: קובי אליהו)

      איך אברם קורא לך?
      "צו?פי".

      אז איך בעצם לקרוא לך? צו?פית או צו?פית, או צו?פי?
      "תקראי לי איך שבא לך".

      זה השם שלך, תחליטי את.
      "האמת היא שנולדתי שרון", היא נזכרת בחיוך, "אבל סבתי היוונייה סופיה לא הבינה איך אמא שלי לא קראה לבת הקטנה שלה על שמה. אז משרון הפכתי לצו?פיה. במשך הזמן זה הפך לצו?פית, ובסוף השם קיבל גלגול עם משמעות של הציפור יונקת הדבש, צו?פית. מי שמתחבר לצו?פית, כבר מקצר אוטומטית לצו?פי".

      "הבנתי מעמוד הפייסבוק שלך מה רצתה ממך האישה בבית החולים", אני משתפת אותה תוך סקירת אוסף הכפיות הייחודי שלה. אותה אישה שביקשה מצופית את מספר הטלפון שלה מחפשת את בתה האובדת, שאותה נאלצה למסור לאימוץ לפני שנים. בגלל "אבודים" היא החליטה לפנות לצופית. מתברר שהתוכנית מציפה עשרות סיפורים כאלה של ילדים מאומצים והורים נוטשים, וצופית מקבלת המון פניות לעזרה. כמעט 9,000 לייקים היו לסיפורה של האם הנואשת.

      איך את מכילה את כל הסיפורים הקשים האלה?
      "אני מכילה כי אני יכולה. אני עושה את זה באהבה, וזה מה שמניע אותי. עיקר המוטיבציה שלי היא השפעה וניצול מירבי של יכולותיי, ומבחינתי זה רק הפרומו לעשייה האמיתית שלי. הפסקתי להתייחס לכל העשייה שלי בפרמטרים של הצלחה וכישלון, סיפוק וחוסר סיפוק, הנאה או אכזבה. גמרנו עם שמות תואר. אז סבבה, באמת שיש לי עבודה מגניבה שמשלמים לי עליה כסף, אבל העבודה השיקומית שאני עושה היא הדרך שלי לגדול. ככל שאני יותר פופולרית, אני מרגישה יותר מחויבת לקהילה. אני משקיעה ימים ולילות בהתנדבות למען אנוש, ובסופו של יום זה רווח נקי של שקט נפשי ותחושת משמעות, הרבה יותר משמעותי מעוד יום צילום לסידרה.

      "מי שמשמשת לי השראה היא טל, בתם של הסוכנת שלי זהר יעקובסון ושל יענקל'ה הנפלא, שנפטרה לפני שלוש שנים מסרטן והיתה בחורה אקטיביסטית ואכפתית לעולם ורק נתנה מעצמה. באיזשהו אופן, ניתן לי כוח לעזור לאנשים, ואני מחויבת לכך. יכולתי לנוח על זרי הדפנה ולהיות מסופקת ממה שיש לי, אבל נוחות היא מקום מאוד מסוכן, שלא מאפשר לאנשים להתקדם. אני מתמלאת ומתעצמת מלעזור לאנשים ומלהיות אפקטיבית. זה בבחינת מזור לנשמה. כל השאר - השקות, אירועי סלבס למיניהם - זה מרוקן אותי. בפירוש. אני באמת רוצה לעזור לאנשים שהם חסרי אונים, ואני יודעת שאני יכולה. יש לי מערך של אנשים שעוזרים לי בזה. יש לי עוזרת אישית, שלה בעצמה יש מזכירה. אבל זה לא מספיק, לצערי.

      "הלוואי שהיה חובר אלי ראש עיר אמיץ וגוף כלכלי גדול, ובכוחות משותפים היינו מקימים בית שייתן מענה להרבה אנשים עם מגוון בעיות. אנשים במצב של דיכאון, אנשים עם דימוי עצמי נמוך. אני חולמת להקים בית שיקלוט אנשים וייתן להם אינפורמציה ותמיכה אישית וקבוצתית דרך תפיסת העולם שלי, שאני מאמינה שהיא תרפויטית. תפיסת עולם שנותנת לאנשים פתרונות אמיתיים בכאוס הכי גדול שלהם ומבקשת מאדם להיות אחראי לדרך שלו. הוא לא יכול להיות אחראי לגורל שלו, אבל כן לדרך שבה הוא מתמודד. ויש כל כך הרבה דברים לעשות: לשנות את התזונה הפיזית והרוחנית, להתחיל לעשות ספורט, להתחיל להתנדב ולהרגיש קיים".

      מגישת התכנית 'נבחרת החלומות', צופית גרנט (יח"צ)
      "זו לא העצמה נשית, זו העצמה אנושית"

      איך אחיך מרגיש היום?
      "אחי אדם בריא, מאוזן, משוקם, שמח בחלקו, עובד, מתפקד. הקשה כבר מאחוריו. הוא נוטל כדור אחד ביום ושוכח מהעניין. זה מדהים איך הכל התחיל בזכותו. בהתחלה הייתי מרצה למשפחות של מתמודדים כדי להרוג את הסטיגמה ולמחוק את הבושה, וגיליתי את הכוח הוורבלי שטמון בי. כוח שמשפיע ומדבר לאנשים. בזכות העניין הזה הפכתי להיות 'הפרזנטורית' של פגועי הנפש, ואני גאה בכך. אני מרצה היום לקהלים שונים בכל הארץ ומספרת את סיפור חיי. איך אבני הנגף הפכו לשלבים בסולם יעקב. איך כל מכשול הגדיל אותי, איך בעצם הרוח לא כופפה אותי".

      העצמה נשית וכאלה?
      "זו לא העצמה נשית, זו העצמה אנושית. אני מקבלת כל כך הרבה תגובות דווקא מגברים. תפיסת העולם שלי אומרת להימנע משיפוטיות ומביקורתיות, לאפשר לטעות, לאפשר להתבאס, אבל לאפשר גם לשמוח. אני התפתחתי עם השנים, ואת כל המסקנות אני מביאה אל הקהל שלי".

      חוויה מתקנת עם אמא

      הרבה אחרי 11 בלילה נכנסת הביתה רומי בת ה?16. "היתה ישיבת מדריכים לא משהו, וגם שינו לנו את מסלול הטיול", היא מודיעה ומבררת אם דניאל התקשר. מדריכה בצופים, מיקס מושלם של אבא?אמא.

      "אני עובדת אצלה, שלא תתבלבלי", צופית לוחשת לי. "מעירה אותה, כריכים בבוקר, ארוחות, היא משתלטת לי על הבגדים, על הנעליים".

      טוב, גיל ההתבגרות.
      "אין פה גיל ההתבגרות. יש פה ארבעה חבר'ה, שהם באחלה יחסים ובשיח בוגר ומכבד. יש בתים שמרגע שהילד בן 12 ומנסה לעמוד על דעתו ועל עצמאותו - זהו, הבית הופך להיות שדה קרב. כאן אין את הדברים האלה. אחת לכמה זמן רומי מביאה יציאה של הכי גיל ההתבגרות שיש, ואני קצת מתבאסת. זהו. אין מריבות, ואין חינוך דידקטי. יש אהבה ועוצמה ותמיכה ואינדיבידואליזם. לרומי מותר להיות מי שהיא רוצה להיות, היא לא גדלה בצל שלי או של אברם, ואני לא מטיפה לה מהבוקר עד הערב איך אני חושבת שהיא צריכה להתנהג".

      הייתי מאוד רוצה לפגוש אותך בגיל הזה.
      "אותי? אני התבגרתי בחוסר?כל אחד גדול. הכל היה חסר לי. היתה חסרה לי אמא, והיה חסר לי אבא, והאחים שלי היו חסרים לי, וביטחון עצמי היה חסר לי, וגם כוח ויכולת להתרכז. ועל הכל שלט פחד עצום מהפחד. פחד פיזי ופחד נפשי מחסיר פעימה".

      יש בך כעס על אמא שלך, על הנטישה שלך בילדותך?
      "מעולם לא כעסתי עליה. אני מרחמת עליה. אני מרחמת על כל מי שלא מצליחה לממש את האמהות שלה ולהיות אמא מספיק טובה, ואני מרחמת על כל מי שלא מצליח לסלוח להורים שלו, כי זה משאיר חור גדול בחיים. קיבלתי על עצמי החלטה מושכלת שגורמת לי להיות שקטה ומאושרת: אני מתמסרת עכשיו לטפל בה ולעזור במאה אחוז והופכת את העולם עבורה. ככה טוב לי להתנהל, וזה מה שאני עושה.

      "עם אבא שלי, שנפטר, לא הספקתי לסגור את המעגל הזה ולפתור איתו את העובדה שהוא הקים משפחה חדשה משלו, ואני עברתי לשוליים. גם עליו אין בי כעס, אבל חבל לי שהוא הפסיד את הייעוד שלו כאבא. אבא צריך לשמור על הילדה שלו, נקודה. היא לא אמורה לעבור התעללות מינית בגיל 9".

      מה שלום אמא עכשיו?
      "זה לא פשוט. היא בחרה בטיפול האלטרנטיבי כדי להתמודד עם העניין. אני מבלה איתה שעות על גבי שעות, אנחנו עוברות יחד חוויה מתקנת מטורפת. אני יונקת ממנה בימים האלה כל כך הרבה שעות אמא שהיו חסרות לי. שוכבת לצידה במיטה, ומתכרבלת איתה, ואין בינינו שום היפוך תפקידים. היא לנצח תישאר אמא שלי".

      הרבה אחרי חצות בבית משפחת גרנט. עוד שנייה וצופית שוקעת אל תוך שינה עמוקה ממש לפניי. כשאני בדלת והיא כבר כמעט ישנה, היא מספיקה לשאול: "נכון שככה תסיימי את הכתבה?"
      ואז היא כמעט נרדמת לי מול העיניים.
      "נראה לי שבדיוק ככה אסיים".