ביל קלינטון לא הותיר מקום לספק בבחירות של 1996 כי הוא מעדיף את שמעון פרס. המחנה הליברלי-שמאלי בארצות הברית קרוב יותר באופן טבעי למחנה השמאל בישראל. באופן דומה, שנים רבות מפא"י ומפלגת העבודה והמפלגות הסוציאליסטיות ברחבי העולם קיימו שיתוף פעולה הדוק. המערכה ההיא ב-96 הסתיימה, כידוע, בניצחונו של בנימין נתניהו. הימין בישראל, שמרבית תומכיו קרובים בהשקפת עולמם יותר למפלגה הרפובליקנית, העדיף את רומני וקיבל בחזרה את אובמה. על רקע זה יש הגזמה רבה בפליאה על מידת הזהות של נתניהו עם מיט רומני.
האם אובמה מצדו ימשיך בנתיב השגוי של לקיחת צד במערכת הבחירות של מדינה אחרת ? ייתכן. הוא עשוי לדאוג באמצעות מקורביו לחלחול המסר. אולם אובמה אחראי דיו כדי לנהוג בזהירות. הוא יודע שעליו להתעלות מעל משקעים אישיים ולשים במרכז את האינטרס האמריקאי למצוא שפה משותפת עם כל ראש ממשלה בישראל. מידת ההשפעה של תוצאות הבחירות בארה?ב על מערכת הבחירות שלנו אינה צפויה להיות דרמטית, אלא אם יתפתח עימות חריף וממושך בין ירושלים לבין וושינגטון, ומערכת הבחירות אצלנו תהיה צמודה ודרמטית. ההסתברות להתקיימות שני התרחישים המצטברים האלה בשלב זה היא נמוכה.
פוטנציאל לעימות בעניין הפלסטיני
ביום שאחרי הבחירות, השאלה המרכזית היא האם אובמה כנשיא בקדנציה שנייה יהיה שונה מהותית מזה שהכרנו. בהקשר זה, אין ספק שליחסים האישיים יש משקל בתהליכי קבלת החלטות. זה נכון בכל תחום של חיינו, בעסקים וגם בפוליטיקה. גם ביחסי ישראל-ארה?ב יש לקשר ולרמת האינטימיות בין הנשיא האמריקאי לראש הממשלה שלנו משקל מסוים.
עם זאת, אסור לטעות. מה שחורץ את העמדה האמריקאית בסוגיות החשובות הוא בראש ובראשונה האינטרס האמריקאי. לצורך העניין, גם אם רומני היה נבחר ונתניהו היה מניח על שולחנו את דרישתו לנטרל צבאית את הפצצה האירנית המתקתקת, לא הידידות בין השניים הייתה זו שמכריעה את הכף. בסוגיית אירן השוני בין אובמה לבין רומני קטן משנדמה. נראה ששניהם בעד מדיניות של שימוש באופציה הצבאית כברירה האחרונה, תוך ניסיון לדחותה ככל האפשר. ייתכן שאובמה יהיה נמרץ יותר במאמץ מחודש למצוא מסלול דיפלומטי מול טהרן, אבל אין זה אומר מנגד שידו של רומני הייתה קלה יותר על ההדק, ועוד בשנתו הראשונה כנשיא. עדות לכך קיבלנו במערכת הבחירות האמריקאית וגם בעימותים עם אובמה, בהם עשה רומני מאמץ גדול שלא להיתפס כמחרחר מלחמה וכמי שיגרור את אמריקה לזירה צבאית חדשה.
פוטנציאל לעימות מדיני בין נתניהו לבין אובמה טמון בעניין הפלסטיני. חיכוכים רבים חווינו בשאלה זו גם בארבע השנים האחרונות. חילוקי הדעות כאן הם ברורים. מידת הרעש שהם יעוררו תלויים במידת ההידרדרות בשטח הפלסטיני ובסדר היום האמריקאי. המענה לכך צריך לבוא בלקיחת יוזמה מדינית ישראלית, רצוי בתיאום עם ארה"ב. מדיניות ישראלית פרו אקטיבית נבונה מול הפלסטינים יכולה גם לשרת את חיזוק ההבנות בינינו לבין אובמה, תוך הותרת המשקעים האישיים מאחור.
הכותב, דני נוה, שימש כשר הבריאות וכמזכיר הממשלה ועומד בראש קרן ההשקעות Agate.