קו הגמר

מאז מלחמת העולם השנייה, שני נשיאים נבחרים לא הצליחו לשמור על כיסאם ובחלוף ארבע שנים כשלו במאמציהם להיבחר לכהונה שנייה. אלה היו ג'ימי קרטר הדמוקרטי ב-1980 וג'ורג' בוש האב הרפובליקני מקץ תריסר שנים. כדי שנשיא מכהן יסיים את הקריירה הפוליטית שלו לאחר ארבע שנות כהונה בלבד בבית הלבן, חייב להתממש אחד משני תנאים עיקריים שתקדימי 1980 ו-1992 מיטיבים להמחיש.

ראשית, הנשיא המכהן חייב להיתפס בציבור כנושא באחריות למשבר כלכלי עמוק, שבצילו הולך העם הבוחר אל הקלפי. לחלופין (או בנוסף), עליו להצטייר כדמות חלשה, שאין ביכולתה להתמודד כראוי עם אתגרים מבית ומחוץ. במקרה של ג'ימי קרטר, זה היה שילוב של משבר כלכלי וחולשת מנהיגות שחרץ את גורלו הפוליטי.

למרות הצלחתו המרשימה בגיבוש הקואליציה הבינלאומית למלחמה נגד עיראק, סתם השפל הכלכלי, שהעיב על שלהי כהונתו של ג'ורג' בוש האב, את הגולל על ימיו כנשיא.

אם נפנה את מבטנו אל הנשיא אובאמה, יתברר שגם שנשאלות שאלות קשות לגבי טיב מנהיגותו (במישור הפנימי ובמישור הבין לאומי), בכל זאת ניכרים ניצני שיפור במשק האמריקני לאחר תקופת משבר ממושכת. במילים אחרות, העובדה ששיעור המובטלים, בייחוד במדינות המפתח המתנדנדות, נמצא במגמת ירידה (אף שבאחדות מהן, למשל בנבדה הוא גבוה עדיין מהממוצע הכלל ארצי), עשויה להיטיב עימו ביום ההכרעה, וכך להאפיל על החולשה שהפגין במישור המנהיגות הנשיאותי.

יתרה מזאת, העובדה שמדד האופטימיות, שפורסם בשבוע שעבר, מצביע על מפלס נמוך יותר של חרדות במישור הכלכלי, מעניקה לנשיא ה-44 מקדמה אל מול קו הגמר.

לפיכך, אף שהמועמד הרפובליקני מיט רומני ביצע תפנית אל עבר מרכז המפה הפוליטית ערב ההכרעה במאמץ לגייס למחנהו את מאוכזבי אובאמה, ספק אם אסטרטגיה זו תעניק לו את שובר השוויון המיוחל בדרכו לבית הלבן.