מדוע עיתונאים רבים פנו הפעם לפוליטיקה, שאל אמש איתן הבר ב"ידיעות אחרונות", וענה: בגלל נתניהו. בחוברת המאמרים של כנס העיתונות באילת, פירסם יו"ר אגודת העיתונאים, רותם אברוצקי, את הבחנתו לסיבת המשבר בעיתונות - ניחשתם נכון: נתניהו. הנה ציטוט מפי הגבורה: "נתניהו לא אוהב את העיתונות, במיוחד כשהיא עושה את מה שהיא אמורה לעשות: לשאול שאלות מעצבנות, לחקור ולחשוף מסמכים... מבחינתו, המצב הקיים בשוק העיתונות הוא חלום מתקתק". אהה, שאלות מעצבנות, חשיפת מסמכים - כמו למשל בזמן הסכמי אוסלו? מדינת ישראל הלכה להסכם היסטורי, המכריע ביותר מקום המדינה, וכמעט שום עיתונאי לא ציפצף, לא שאל שאלות מעצבנות, לא הבליט את החורים האדירים בהסכם האומלל שקבע את עתידנו. עיתונות חופשית, לא?
או בזמן ההתנתקות? שמעתם שאלות, תחקירים, שרון, אי יווני, רמיסת הדמוקרטיה ומשאל המתפקדים, הקשר שבין תוכנית ההתנתקות לחקירת משפחת שרון? משהו? האם מישהו מהאורתודוקסיה התקשורתית תקף פעם את נתניהו מימין? עיתונות חופשית? עושה רושם שרבים בתקשורת הישראלית מאמינים לתעמולה הזאת, כאילו העובדה שעיתונים או ערוצי תקשורת נקלעו לקשיים כלכליים אומרת משהו על חופשיות המידע או העיתונות. האם אפשר לחסום ידיעה בעידן האינטרנט, הפייסבוק והטוויטר?
הנה מקרי בוחן בודדים (מתוך רבים) להמחשת העיוות: באפריל האחרון דיווחה עיתונאית ערוץ 10 סיוון כהן על ישראלים שב?תם נחטפה בדיסני-וורלד, עניין שהתברר מייד כאגדה אורבנית. כהן הושעתה מהערוץ. לפני מסיבת העיתונאים של נתניהו וליברמן דיווח עיתונאי ערוץ 2 אמנון אברמוביץ' על הסכם רוטציה בין השניים על ראשות הממשלה. הידיעה התבררה תוך דקות כהמצאה אומללה במקרה הטוב וכפיגוע אלקטורלי מכוון במקרה הרע. לאברמוביץ', אם שאלתם, שלום.
התקשורת הורגלה לקבוע את סדר היום
בינואר 2010 הטיל אברמוביץ' פצצה נוספת באולפן שישי, כשהודיע בדרמטיות: "מתקיים היום קשר הון-שלטון שלא היה בתולדות המדינה... התיק הזה יהיה הכבד בתיקים שיונח על שולחן היועץ המשפטי לממשלה". הוא כינה את מרכז שלם "מכון מ?ש?ל?ם" וקשר אותו לנתניהו. גם הפצצה הזאת כרבות מאחיותיה התגלתה אפילו לא כקפצון ואברמוביץ חויב להתנצל. כיסאו נותר איתן. עיתונות חופשית, לא? אגב, בספטמבר 2004, בעיצומה של מערכת הבחירות בארה"ב, פירסם עיתונאי CBS, דן ראת'ר, מסמכים קשים על שירותו הצבאי של ג'ורג' בוש. המסמכים התגלו כמזויפים ובכירים ברשת החדשות, ובהם דן ראת'ר עצמו, התפטרו.
במשך שנים לחשו על אוזנינו שאביגדור ליברמן הוא "פרגמטיסט" ולא "משיחיסט". הוא ודרעי היו תקוות גנבי הקולות הקבועים בשמאל. באמצעותם חשבו להעביר את ש"ס וישראל ביתנו לקואליציית השמאל. ביום שנודעה "בגידתו" של ליברמן נהפכו היוצרות והאיש היה לאימת ה"דמוקרטים". לא נלאה מלהזכיר את מאמרו הבזוי של אמיר אורן מ"הארץ" שרמז לכך שהאיש שתול. משה כחלון היה לסופרמן בעיתונים מסוימים, לא בשל מעלותיו המגוונות או כוחו בשינויים חברתיים אלא רק משום שסברו כי בכוחו לשנות את מהלך הגרביטציה הפוליטית ולפגוע בסיכויי המחנה השמרני להרכיב את הממשלה הבאה.
על מי עובדים פה? אולי נאמר את האמת: התקשורת הישראלית הורגלה בעשורים האחרונים לקבוע את סדר היום הפוליטי והתרבותי, שענה על מאווייה והשקפותיה של קבוצה אחת בחברה הישראלית. סדר יום תקשורתי שהיה לעומתי, נשכני ודורסני כמעט תמיד כלפי צד אחד במפה הפוליטית, זה שכיום נתניהו עומד בראשו. אבל גם בזמן שמיר ובגין. הציבור מאס בהצגה המגוחכת הזאת ומצביע נגד.
מה תעשו, תחליפו את העם? האמת ניתנת להיאמר, שהעיתונאים שעברו לשדה הפוליטי לא עשו מהפך גדול; מבחינתם, הם רק שינו את המדיום או הזירה. גם לפני כן הם היו פוליטיקאים. במסווה. ה"משבר" שעיתונאים רבים מקוננים עליו (שהם נמצאים על פי רוב בצד פוליטי אחד), משמעותו פנייה של העיתונות הישראלית לקראת פלורליזם, חלוקה שווה של זמן האוויר והדפוס בין שתי השקפות העולם המרכזיות בישראל. נכון לעכשיו, הדרך ארוכה לקראת עשיית צדק תקשורתי, אבל עוד בראשיתה היא מחוללת התנגדות עזה בקרב אנשי הסדר הישן, כיצד לא?