כחלון מצמץ ראשון, אבל לנתניהו אין סיבה לחגוג

בואו נתחיל בעובדות: משה כחלון הוא אחד הפוליטיקאים המתוחכמים בכנסת. כוחו אינו מגיע מסקרים מפרגנים או קריירה ביטחונית/תקשורתית/כלכלית ענפה, אלא מעבודת שטח יסודית שהוא עושה שנים רבות. כחלון הוא פוליטיקאי במובן הטוב של המילה. את הקדנציה המיניסטריאלית הראשונה שלו הוא עבר באופן מרשים. הרפורמות שהנחיל במשרד התקשורת הפכו אותו ליקיר העם, ללא הבדלי השקפות פוליטיות. לו היה מתמודד, סביר להניח שאת מערכת הבחירות הפנימיות בליכוד הוא היה מסיים באחד משלושת המקומות הראשונים. כחלון גם משוכנע שהבחירות יעמדו בצל המצב הכלכלי-חברתי, ולכן סביר להניח שהוא היה אחד הכוכבים של הליכוד בקמפיין הבחירות. ויש לו ביקורת חריפה על ראש הממשלה. לקיצוצים שהביאו נתניהו ושר האוצר, יובל שטייניץ, בחודש יולי האחרון הוא התנגד. "אני לא הייתי נוהג כך", הוא אמר באותם ימים לבני שיחו.

עד כאן העובדות.

נכון לעכשיו, המפסיד העיקרי מפסטיבל כחלון שנחת ביתר שאת עלינו בשבוע האחרון הוא משה כחלון עצמו. איפה הוא לא שובץ מאז יום שני? שר אוצר משוריין בממשלת נתניהו; ראש רשימה בעלת 20 מנדטים; מספר שתיים של ציפי לבני; מספר שתיים של שלי יחימוביץ'; אפילו דיבורים על איחוד עם רשימתו של הרב חיים אמסלם נשמעו. בסוף זה נגמר איפה שהתחיל רק לפני שלושה שבועות: בפרישה פתאומית מהכנסת, שאף אחד לא בטוח לחלוטין מהי סיבתה האמיתית. ככל שנקפו הימים במהלך השבוע האחרון, הבין כחלון שסקרים מחמיאים או פעילים שדוחפים לדרך עצמאית אינם מספיקים. הביקורת עליו בליכוד החלה לצוף לאיטה מעל לפני השטח. הוא בסך הכל מנסה לחפש קיצורי דרך, נטען כלפיו. אם עד כה הוא שויך לדרג השרים השלישי מתוך ארבעה, הוא ניסה לסדר לעצמו קפיצה מהירה לדרג הראשון. גם הטענה לפיה מי שעמד מאחורי הרפורמות בשוק הסלולר הוא למעשה משרד האוצר וכחלון רק ביצע אותן, נשמעה פה ושם. ההתרסה המעליבה מכל הייתה ההשוואה לשאול מופז, שגם הוא הבטיח שהליכוד זה הבית שנייה לפני שנכנס לקדימה דרך החלון.

ומה לגבי הפעילים? הם יכולים לדרבן ולהפעיל מכבש לחצים, אבל את הליכוד הם לא יעזבו כל כך מהר. הם רואים מה קרה לחברי המרכז שעזבו עם דוד לוי לתנועת גשר, או לאלה שהלכו עם צחי הנגבי לקדימה. בסוף הם חזרו עם זנבם בין רגליהם, מנסים לשוב ולתפוס את מקומם. הנגבי, למשל, רואה עכשיו איך ישראל כץ, גדעון סער וגלעד ארדן, שחלקם עוד היו ינוקות פוליטיות כשהוא היה מלך המרכז, עקפו אותו בסיבוב. כחלון, שהשטח הוא האינקובטור שבו צמח, חייב את החיבור עם הפעילים. מצד שני, הוא יודע שהוא אינו יכול לבקש מהם לעזוב באופן פתאומי את כל מה שבנו ולצאת איתו לדרך לא נודעת.

השאלה היא למה הוא היה צריך את זה. איך פוליטיקאי מתוחכם כמוהו נתן לכמה סקרים לסובב לו את הראש? נכון שלתקשורת היה אינטרס ללבות את האש וליצור עניין, שהרי האיחוד בין נתניהו לליברמן עלול להוציא את העוקץ ממערכת הבחירות הזו. אבל ברור שלו רצה, כחלון היה יכול להרוג את זה כשזה עוד היה קטן. מצד שני, לא צריך לדאוג לו יתר על המידה. מוטב לו לכחלון לשמור על פרופיל נמוך בתקופה הקרובה. אזרחי ישראל בעלי הזיכרון הקצר יתגעגעו אליו מהר מאוד וישכחו לו את השבוע האחרון. אם לנתניהו ואהוד ברק הם סלחו אחרי הקדנציות הנוראיות שלהם בראשות הממשלה בשנות ה-90', אין סיבה שלא ינהגו במידת הרחמים עם אחד שבאמת עשה להם טוב.

ומה לגבי נתניהו? אף שבסיבוב הזה הוא ניצח וגרם לכחלון למצמץ ראשון, מוטב לראש הממשלה לא לשמוח יתר על המידה. הביקורת שמתח עליו מי שהוא ביקש משריו להיות כמותו, ושהיה אמור להיות אחד מכוכבי מערכת הבחירות, אינה מיטיבה עמו. נתניהו ואנשיו צריכים לשבור עכשיו את הראש איך לטאטא מתחת לשטיח את ההאשמות שהופנו אליו מכיוונו של אחד משריו הקרובים. הבעיה שעכשיו הוא כבר אינו יכול להרים טלפון לכחלון ולהתייעץ מה לעשות.

אחד הדברים האהובים על זבולון אורלב הוא להתקיל את אורחיו. "נו", הוא אומר, "כמה שנים אני בכנסת?". מ-1992, מנחשים חלק, מ-1996, אומרים אחרים. יש כאלה שמגיעים גם לשנות ה-80. אורלב אינו יכול שלא להסתיר את חיוכו. "מ-99', הוא אומר בנימה מנצחת. "בסך הכל 13 שנה. אבל לכל כך הרבה אנשים נראה שאני בכנסת הרבה יותר זמן". עם פתיחת מערכת הבחירות לראשות הבית היהודי הוא הודיע שיתמודד על ראשות הרשימה בלבד. אם יפסיד – יפרוש. מי שלא ירצה אותו כראש רשימה יקבל אותו כאזרח מן השורה. באותו זמן הניצחון נראה מונח בכיס שלו. מאז הגיע נפתלי בנט, והתמונה השתנתה לחלוטין. בניגוד לעבר, ההבדלים בין המתמודדים מהותיים. בנט מבקש לפתוח את הרשימה גם לחילונים. הוא צעיר, בוגר סיירת, איש הייטק מצליח – בקיצור, ההיפך הגמור מדמות העסקן המפד"לניק הממוצע. המאבק בינו לבין אורלב הוא על דרך. בנט מבקש לשנות, אורלב רוצה לשמר.

בשני הצדדים מגלים ביטחון בנוגע לניצחון ביום שלישי הקרוב. אנשי בנט אומרים שבעוד שאורלב עסוק במנגנון, השטח איתם; שהם הגיעו לרוב החברים מבין 53 אלף המתפקדים למפלגה (מספר מרשים לכל הדעות) ושרובם הגדול הבטיח להם את תמיכתם. עוד הם טוענים, שגם אנשיו של השר דניאל הרשקוביץ, שחבר לאורלב לפני כשבועיים, העבירו את תמיכתם דווקא לבנט. אורלב מספר שיש בידיו רשימות מסודרות שבהן שמות של למעלה מ-35 אלף תומכים. הוא טוען שבנט אינו מנוסה מספיק בפוליטיקה כדי לדעת איך לנצח. "בנט בירידה, כי ככל שהוא נחשף ליותר אנשים הם הבינו שיש בעיה. הוא חסר ניסיון, לא בקיא. יש כאן הרפתקה להיות ראש מפלגה מיד. מפלגתנו כבר נכוותה מאנשים שהגיעו וישר הוצבו בראש", הוא אומר. כדוגמה לחוסר ניסיונו של בנט הוא מביא את העובדה שבמקביל לבחירות לרשימה (בשבוע הבא) יתקיימו בחירות למרכז ולסניפים. אנשי בנט כמעט לא הגישו מועמדות לתפקידים הללו, כך שרובם המכריע יאוישו על ידי אנשיו של אורלב. "את הבחירות אתה מנצח בשטח, לא בפלריגים", הוא אומר. לא מספיק, מסביר אורלב, לתלות שלטים ולגלות בולטות תקשורתית. "צריך להקים גם סניף בעפולה".
במטה בנט מסתפקים בתגובה קורקטית: "אנחנו מאוד מעריכים את פועלם של אורלב והרשקוביץ’ ומאחלים להם הצלחה ביום שלישי. הציבור יכריע אם הוא רוצה להמשיך בקו הקיים, או שמשהו חדש יתחיל".

שאלתי את אורלב אם לנוכח העובדה שניצב מולו יריב קשה לפיצוח הוא אינו מצטער על ההצהרה שלא יתמודד ברשימה לכנסת גם אם יפסיד. "אני אדם אידיאולוגי, עם ערכים, עם נאמנות", הוא ענה. "סיימתי 13 שנה של טירונות. אני לא אחזור להיות ח"כ מן השורה, כי מיציתי". חייבים להודות שהאמירה הזו קצת תמוהה. זה בסדר גמור למצות, בעיקר אחרי עבודה מאומצת כמו זו שאורלב עשה בכנסת, אבל לא ברור מה הקשר בין זה לאידיאולוגיה, ערכים ונאמנות.