הליכוד ביתנו, מפלגות עולים כבר לא

בחירות 1992 נרשמו בדפי ההיסטוריה מסיבות רבות, אבל גם מפני שהיו הראשונות לתת ביטוי לגל העלייה העצום שהגיע מחבר העמים בתחילת העשור. המחשבה הייתה כי קולות העולים הללו, שרובם זוהו עם הימין, יצילו את הליכוד מן המיאוס הכללי של הציבור בשלטונו הארוך. אך האכזבה של חלק מאותם המצביעים מן הדרך שבה נקלטו בארץ גברה על שורשיהם האידיאולוגיים, כך שבאופן מפתיע רבים מקולותיהם ניתנו למפלגת האופוזיציה ואפשרו לה לבצע המהפך הדחוק.

ב-1992 גם היו הבחירות הראשונות שבהן ניתן היה להצביע למפלגה שהכריזה על עצמה כמייצגת של עולים מרוסיה - התנועה לדמוקרטיה ועלייה, קראו לה. אך אף שהכוח האלקטורלי של המגזר היה שווה כבר אז לכל הפחות כשבעה מנדטים, היא אפילו לא גירדה את אחוז החסימה, ולשם כך היה צריך לחכות עד 1996, אז הגיעה תנועה חדשה בשם ישראל בעלייה והשיגה בדיוק את המספר הזה.

שלוש סיבות היו להצלחת המפלגה: קודם כל, כמובן, העובדה שעד אותה תקופת זמן נוצרה במדינה קהילה גדולה של עולים מחבר העמים, וחלקם הניכר עדיין לא השתלב לחלוטין בישראל. עדיין, לא היה די בכך, ורק שני גורמים נוספים באמת אפשרו את תקיעת היתד המרשימה שלה: ראשית, היה לה מנהיג חזק, אהוד ומוסכם בדמותו של נתן שרנסקי, אחד שכל תנועה הייתה שמחה לנופף בכמותו מול הקהל הפוטנציאלי שלה.

חשוב מכל, ישראל בעלייה הצליחה לממש את הפוטנציאל של הקהל הזה הודות לתזמון הקמתה – בחירות 1996, הראשונות (והלפני-אחרונות) שבהן אפשר היה להצביע בשני פתקים. וכך, בניגוד לארבע שנים קודם לכן, הקהל הרוסי יכול היה קודם כל להשתמש בפתק לראשות הממשלה כדי להכריע בין גוש הימין והשמאל, ואז להסתייע בפתק למפלגה כדי להבטיח ייצוג לנבחרי הסקטור שלו, מה שאכן קרה. הודות לכך, שרנסקי נכנס לכנסת והכניס יחד איתו שישה חברים נוספים.

אסיר ציון לשעבר שיחזר פחות או יותר את ההישג בקמפיין 1999. כזכור, גם אז הונהגה הצבעה בשני פתקים, מה שאפשר לישראל בעלייה להשיג 171 אלף קולות – רק כשלושת אלפים פחות מאשר שלוש שנים קודם. בגלל הדרך שבה חולקה העוגה במקרה זה, הפעם הדבר הספיק רק לשישה מנדטים, ועדיין בהחלט אפשר לומר שהמפלגה שמרה על יציבות.

אך ישראל בעלייה לא הצליחה להתעלות מעל הישגיה ההתחלתיים, ובמערכת הבחירות הבאה, ב-2003, הגיע סופה המעשי. בדיוק כשם שבחירות 1996 היו תזמון מעולה לשרנסקי וחבריו, המירוץ הראשון לכנסת בעשור הקודם היה טיימינג קטלני. זאת משתי סיבות: ראשית, ההצבעה בשני פתקים בוטלה, כך שיוצאי חבר העמים שביקשו להבטיח את ניצחון הימין נטו קודם לשים "מחל" בקלפי; שנית, כיוון שהמוטיבציה לעשות זאת גדלה לאור מנהיגותו של אריאל שרון – איש הימין הפופולרי ביותר בחצי העשור האחרון, שגרף 38 מנדטים ובכך רשם כאן הישג חסר תקדים מאז תום עידן המפלגות הגדולות באמצע שנות התשעים. זה מספר שעד היום איש לא הצליח לשחזר, ואפילו האיחוד בין הליכוד וישראל ביתנו לא בהכרח מבטיח אותו.

זה גם היה הישג שגזר כליה על ישראל בעלייה, שהשכילה לגרד שני מנדטים בלבד. כתוצאה מכך, עשר שנים לפני ליברמן, הניח שרנסקי למפלגתו להיבלע בתוך הליכוד, ומאז היא בעצם פסקה להתקיים.

עם זאת, עדיין לא היה מדובר בסופן של מפלגות העולים. הרי, כמובן, בשלב זה כבר הייתה קיימת מפלגה נוספת שכזו – ישראל ביתנו שמה, בראשותו של אביגדור ליברמן. לראשונה היא רצה ב-1999, עשתה זאת לבדה וגרפה ארבעה מנדטים. ב-2003 הגיעה הברית הראשונה בתולדותיה, והיא שילבה כוחות עם האיחוד הלאומי, אך כיוון שהשלם היה קטן מסכום חלקיו, במהרה הגיע הפילוג, וב-2007, בזמן שישראל בעלייה כבר לא הייתה יותר מזיכרון רחוק, ישראל ביתנו שוב רצה לבד - והגיעה למרחקים ארוכים.

כמו במקרה של ישראל בעלייה, גם הפעם זה קרה קודם כל הודות לתזמון נוח – 2007 סימנו את נקודת החולשה הגדולה בהיסטוריה של הליכוד, שלא הצליח להתגבר על הפיצול עם קדימה ועל השפל ביחס של הציבור כלפיו. ההפסד של נתניהו היה הרווח של חברו-יריבו משכבר הימים, ליברמן, שהשכיל ליישר איתו קו ובדיוק כמוהו, לגרוף גם כן 11 מנדטים.

זה היה הישג חסר תקדים לגוף פוליטי מסוג זה, והוא רק התעצם בקמפיין האחרון, עת הכניסה ישראל ביתנו לכנסת ה-18 לא פחות מאשר 15 חברי כנסת. חלק ניכר מהם, למשל עוזי לנדאו ודני איילון ובוודאי אורלי לוי, לא היו עולים מחבר העמים וגם לא בנים של כאלה. גם אם המצע שלה בהחלט כלל התייחסות לסוגיות של קליטת עלייה, אלה היו שוליות יחסיות בסדר יומה, ואפשר לומר כי היא חדלה להיות מפלגה שמייצגת סקטור ושמה לעצמה לקדם את האינטרסים שלו.

תחת זאת, ישראל ביתנו עברה להיות מפלגה שלאו דווקא מבקשת לקדם בעיקר עולים מן המגזר הרוסי, אבל כן מושתת על רעיונות המזוהים עם המשטר הנוכחי בארץ המוצא שלהם: למשל, משטר נשיאותי, יד צבאית תקיפה, לאומנות, שוק חופשי וכיוצא בזה. נוסף על כך, המצע מן הבחירות האחרונות קרא גם לחיזוק הקשר עם ממשל פוטין על חשבון הדומיננטיות האמריקאית בהתנהלות של המדינה.

קשה לומר שישראל ביתנו הצליחה באמת לקדם את הרעיון הזה. למעשה, היא נכשלה בקידום רוב עקרונותיה הייחודים, וכפי שמדגימה הפשרה שלה בנושא ברית הזוגיות, לא השכילה לשנות את המציאות הישראלית אלא נבלעה במסורת שלה, ולכן זה רק סמלי כי גם המפלגה עצמה נספגת עתה בתוך הליכוד.

בנקודה זו טמונה הסיבה האמיתית לכך שליברמן נדרש לקבל הצעתו של נתניהו ולהתאחד עם הליכוד. ההפסד הזה לא היה תוצאת הניצחון של הקהילה הרוסית, שרבים מחבריה השתלבו אינדיבידואלית בחברה הישראלית ובכך ייתרו את הצורך ב"מפלגת עולים" – שכן התהליך הזה קרה כבר לפני בחירות 1999. ההפסד הזה הוא תוצאת התבוסה של ישראל ביתנו, שלא השכילה לקחת את המודל של המפלגה מסוג זה צעד אחד קדימה ולספק תוצאות שיהיו להם השפעה על המדינה כולה ולא רק על סקטור אחד שלה.

לפיכך, ידע ליברמן כי אם יריץ את ישראל ביתנו לבדה בקמפיין הזה, הוא יעשה זאת בלי שום הישגים אמיתיים להתפאר בהם. לכן, כפי שהמחישו לו גם הסקרים הלא-מחמיאים, הוא הבין כי 15 המנדטים שהשיג ב-2009 היו לא רק שיא אלא כרגע גם תקרת זכוכית, והפנים שבשלב זה עדיף לא להטיח בה את ראשו הבריא.

אכן, ייתכן שמוקדם עוד להספיד את מי שהייתה הנציגה האחרונה והמוצלחת ביותר של מפלגות העולים הרוסיות. עם זאת, כפי שהמקרים של הליברלים וצומת יכולים ללמד את ליברמן, איחודים שכאלה הם בדרך כלל בלתי הפיכים: חסרי משמעות היסטורית מבחינת הליכוד, אך הרי גורל קטלני למפלגות שהתאחדו עמו. בהנחה שכך יקרה גם הפעם, הרי שבדיוק שני עשורים לאחר שהתחיל, אכן מסתיים כאן עידן בפוליטיקה הישראלית.

לקריאה נוספת:
נתניהו וליברמן החליטו להתמודד יחד בבחירות לכנסת
ליברמן על האיחוד: "ברור שנצטרך להתפשר"
דעה: הביקורת המוצדקת על ליברמן הידרדרה לגזענות