האומנם ישראל מפרה זכויות אדם?

    דו"חות ארגוני זכויות אדם נוטים להציג נתונים קשים אשר זועקים יום למחרת מהכותרות. ד"ר מיקי ארליך מאמין שגם בישראל צריכים ללמוד לזהות מתי הביקורת היא אכן מוצדקת

    ד"ר מיקי ארליך

    ארגוני זכויות אדם טוענים לעתים קרובות שדיווחיהם מציבים מראה בפני החברה או המדינה המבוקרת. טענות נגדם כי התמונה שהם מציגים היא מעוותת, נדחות בטיעון שאין להאשים מראה בכך שהבבואה שנשקפת בעדה היא כעורה.

    בכינוס "מראות שבורות - ארגוני זכויות אדם, אמצעי התקשורת וישראל", שארגן השבוע בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן, נבחנה טענה זו: האומנם המראה משקפת בבואה באופן נאמן, או שמא היא מעוותת בעצמה, וממילא היא מציגה תמונה בלתי הולמת של המדינה אותה היא חוקרת. האומנם ארגוני זכויות האדם הם בעלי אמצעים כספיים מספיקים ומשאבי כוח אדם מתאימים לנהל את המחקרים שהם מפרסמים? ואם וכאשר הם מפרסמים מחקרים ראויים, האם התקשורת מעניקה להם את הבמה הראויה, או שמא היא מסתפקת בכותרת סנסציונית שמוכרת עיתונים ומתאימה לאג'נדה של העיתון או של כתב המדווח?

    מצד שני, אנו צריכים גם לשאול אם ההרגשה הרווחת בישראל, שארגונים וכלי תקשורת "מחפשים אותה" ומונעים ממניעים לא ענייניים, היא מוצדקת. וגם אם כן, האם היא גורמת לכך שגם כאשר הביקורת מוצדקת עניינית, נוטים לטאטא אותה בטענה שמדובר בתעמולה אנטי-ישראלית או אנטישמית.

    במידה רבה, הגיעה העת לחזור לשפיות. ארגוני זכויות אדם אכן מפרסמים לא פעם מידע שאיננו אמין. כך למשל, בשנת 2005 פרסם ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל" ידיעה לפיה רמת האלימות במשפחה בשטחים עלתה לרמת שיא בשל מדיניות ישראל באותם הימים. פרופסור אלן דרשוביץ לא התעצל, ובשיחה עם החוקרת התברר לו שהיא קיבלה נתונים מגופים פלסטיניים אותם לא בדקה וגם ספק אם יכולה הייתה לבדקם, ושאין ברשותה מידע סטטיסטי שיכול לגבות את הטענה הקשה שפרסמה.

    נשאלת השאלה, מדוע היה צריך דרשוביץ לטרוח ולהתקשר לאותה החוקרת? האם כאשר מופיעה בדו"ח טענה כל כך מרחיקת לכת, שכל בר-דעת מבין שקשה מאוד עד בלתי אפשרי להוכיח אמינותה, מדוע אף כלי תקשורת לא שאל שאלה שכזו? האם אי קבלת דברי החוקרת במקרה שכזה הייתה הופכת אותו חלילה לפרו-ישראלי?

    "אי הדיוקים הרבים נובעים מחוסר מקצועיות והטייה פוליטית"

    למען הסר ספק: לא מדובר במקרה יוצא מן הכלל. קצרה היריעה מלתאר את כשלי מערכות המחקר של ארגונים שונים. הם נובעים מחוסר מקצועיות, לעתים מהטייה פוליטית של הארגון או של החוקרים ומרצון להספיק לפרסם דו"ח לפני שהוא יתיישן. לגבי העיתונות, בדיקת עומק של דיווחים של ארגונים כמעט שאינה קיימת. לא זכור לי שמישהו ניסה לבדוק כמקרה מבחן דו"ח של ארגון על מקרה זה או אחר. בפועל, מה שקורה הוא שהארגונים מקבלים "חותמת כשרות" ללא בדיקה.

    מבחינה בינלאומית, אין שום טעם בטענה שרודפים מדינה מסוימת או שהארגונים אינם בקיאים בפרטים ואינם מבינים היטב את המתרחש בחברה נתונה. התשובה תהיה תמיד: "המדינה נוגעת בדבר, כי יש לה אינטרס להדוף טיעונים שכאלה", או "שטענות על חוסר דיוק ומקצועיות העלו גם נבלים כמו קדאפי, סאדם חוסיין ומילוסביץ'". לפיכך, לא מספיק לטעון טענה כללית על חוסר דיוק ורדיפה – צריך להוכיח שבכל מקרה ומקרה היה מרכיב מהותי של אי-דיוק. מאידך גיסא, יש לזכור שלא כל מה שאומרים ארגונים נכון. מי שעוקב אחרי הנעשה בסוריה אינו יכול שלא להתרשם מהכמות האדירה של חומר לא מדויק בעליל שפורסם בעניינה בשנים האחרונות על ידי שני הצדדים שמעורבים שם בלחימה. האירועים המתנהלים בשנתיים האחרונות בארצות השכנות מאפשרים לכולם לחזור לשפיות.

    הכנס, שהתנהל ברוח טובה למרות חילוקי דעות מהותיים, הוא הצעד הראשון במסע ארוך ליצירת דו-שיח אמיתי ומועיל בין ארגוני זכויות האדם לממשלת ישראל ולתקשורת. במקרה שכזה, על כולם לחזור לשפיות: כלי תקשורת וארגונים שונים מטפלים הרבה יותר בנעשה שם מאשר בעבר. די להתבונן בחבורת התימהוניים שיצאה למשט האחרון לרצועת עזה ולהשוותה להיקף הפעילות והרעש שעורר משט ה"מרמרה" המפורסם. כן, נותרו בעולם אנשים שהדבר החשוב ביותר עבורם הוא לרדוף את ישראל. לעולם לא נצליח להעלימם, אולם רוב האנשים שעוסקים בזכויות אדם מתעניינים בכך שזכויות אלה יישמרו ולא בכך שישראל תוקע בראש חוצות. אם אפשר להשיג זאת מבלי לפגוע בשמה של ישראל – מה טוב.

    היבט חשוב הוא השימוש הרווח בשיח על זכויות אדם בעניינים פוליטיים. ברור שלחלק מהארגונים וכלי התקשורת יש גם סדר יום פוליטי ולא רק ערכי, ולכן יש להבחין ביניהם: כלומר, השימוש במונחים מתחום זכויות האדם על מנת לשרת מטרה פוליטית גורם לאותן זכויות יותר נזק מתועלת. לפיכך, מי שזכויות אדם יקרות לו, טוב יעשה אם לא יעשה בהם שימוש למטרות אחרות.

    מטרת הכנס הייתה לבסס הידברות בין הצדדים: היא מתקיימת תמיד, אולם בדרך כלל הצדדים יושבים משני עברי השולחן. הדיונים היו נוקבים, אולם האווירה הייתה נינוחה ועניינית. זה מה שצריך להיות - מותר לבקר, וכיום המערכת כבר מבינה שהיא אינה מחוסנת מפני טעויות. אולם ראוי להתרחק מדימויים קיצוניים כמו "פושעי מלחמה" ו"נאצים" מצד אחד, ו"בוגדים", "תוקעי סכין בגב האומה" ו"אנטישמיים" מצד שני. לכולם יש מה להרוויח, אז למה שלא נעשה את זה באופן קבוע?

    הכותב הוא ד"ר במחלקה ללימודי המזרח התיכון במרכז לתקשורת בינלאומית שבאוניברסיטת בר-אילן, ובעברו יו"ר הסניף הישראלי של ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל"

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully