עוד מעט, אם לא כבר עתה, יהיה אפשר לייסד בירושלים את "אגודת העיתונאים - סניף גבעת רם". עיתונאים רצים להתמודד על מושב בכנסת וחוצים את הקווים - מן העיתונות אל הפוליטיקה. וכולם נדחקים רק אל מי שהסקרים מנבאים גידול בכוחו בכנסת.
קצת מוזר: הרי בשאר ימות השנה רובנו מתייחסים בציניות מהולה בלגלוג לממסד הממלכתי על שלוחותיו, כולל הכנסת (שמסייעת לא במעט לדימוי הלא מכובד שלה), ופתאום, בימי בחירות, נרשם ביקוש רב להצטרף אל אותו מושא לגלוג. היש פסול במעבר עיתונאים לפוליטיקה? לא ולא. בפתיחות הנוהגת במפלגות הגדולות, כל אחד יכול לפחות לנסות את מזלו. המשכורת נאה, החניה מובטחת, הכספומט במשכן הכנסת זמין. הנה, ח"כ שלי יחימוביץ', עיתונאית לשעבר, חצתה את הקווים בזריזות שיא: יום אחד ראיינה באולפן הטלוויזיה את ח"כ עמיר פרץ בהיותו יו"ר מפלגת העבודה, וכעבור יום-יומיים נפלה אל חיקו הציבורי. רבים ציינו כי הראיון האחרון שערכה אז כעיתונאית לא היה נשכני, אלא נוח למרואיין שעימו נפגשה, כאמור, כעבור זמן קצר לא באולפן הטלוויזיה, אלא בבית המפלגה.
ח"כ יחימוביץ' נתגלתה עד מהרה כח"כית יעילה, מתמידה, רצינית. אבל אסור ש"תקדים יחימוביץ'" ינחה וישמש מקור השראה לדרך פעולה ליתר העיתונאים המבקשים כיסא בגבעת רם. בהחלט דרושה תקופת צינון: הרי לא ייתכן כי במשך ימים, אם לא שבועות, ינהל עיתונאי פלוני מגעים מאחורי הקלעים עם קברניטי מפלגה, בעודו משרת צופים ומאזינים כעיתונאי הגון, ללא כל הטיה, ללא ניגוד עניינים. בהחלט דרושה כאן מראית עין, דרושה תקופת צינון, ולא דילוג מהיר מדי משולחן המערכת לדוכן הנואמים.
לרוץ במצפון נקי
הצינון דרוש לא פחות, אולי אף יותר, ללקוחותיה של התקשורת, ולא רק לעיתונאי. ועל קברניטי התקשורת - עורכים ראשיים, מנהלי מחלקות החדשות, מועצות המנהלים - לקבוע חד-משמעית: לפני שיש בדעתו של עיתונאי לעשות את הצעד המדלג הראשוני אל הזירה הפוליטית, עליו להודיע על כך לממונים עליו. אם אכן בכוונתו "לרוץ", עליו להתפטר מייד. האם כך נהגו אלה שהודיעו בימים אלה על כוונתם להתמודד על מושב בכנסת הבאה? ספק גדול. סקרי דעת הקהל, החוזים בבחירות הקרובות הצלחה למפלגת העבודה, גם הם הריצו כמה עיתונאים ל"הזדמנות הצילום" עם יו"ר העבודה יחימוביץ'. והיא, מצידה, לא תוכל לעצור עכשיו להט עיתונאי מן הסוג הזה. הרי זה לא יהיה הגון, לאחר שהיא עצמה נהגה כך בעבר.
עד כה לא צלחו המאמצים להחיל את הצינון על העיתונאים, אבל רצוי להתקינו לא כחוק מחייב מטעם הכנסת, אלא כנורמה אצל קברניטי התקשורת לסוגיהם. חקיקת כנסת יכולה לזלוג עד מהרה, בלהט הוויכוח הפוליטי הכרוך בהליך החקיקה, אל שדה המוקשים של הטלת מגבלות על חופש העיתונות. הצינון יהיה טוב, בראש ובראשונה, לקוראים, למאזינים ולצופים אשר ששים למתוח ביקורת, לעיתים אף מוצדקת, על התקשורת. הצינון יקהה, ולו במעט מאוד, את היחס החשדני, ולעיתים השלילי ביותר, כלפי אנשי התקשורת. אנו חייבים בצינון, בראש ובראשונה ללקוחותינו, לעצמנו, ואחר כך נוכל לרוץ במצפון נקי, ללא ניגוד עניינים.