בעת ההכרזה על האיחוד בין הליכוד לבין ישראל ביתנו הודיע שר החוץ אביגדור ליברמן כי "רפורמה שלטונית אמיתית מתחילה היום". בפועל, ההפך הוא הנכון. מהלך האיחוד דווקא מסמן את השלמת ההתאוששות הארוכה מניסיון הנפל הקודם לרפורמה שלטונית. נדרשו כעשר שנים להכיר בגודל הכישלון של הרפורמה בשיטת הממשל, שנחקקה ב-1992, עד שבוטלה ב-2001. נדרשו כעשר שנים נוספות, עד היום, כדי להתאושש מהנזק שגרמה הרפורמה לפוליטיקה ולממשל בישראל.
מספרים לנו שהשיטה בישראל אינה מאפשרת יציבות ו"משילות". אבל הגורם המרכזי לחוסר היציבות של המערכת הפוליטית בשני העשורים האחרונים הוא דווקא הרפורמה שנחקקה בשנות ה-90. בניגוד מוחלט להבטחות, אותה רפורמה הגבירה את חוסר היציבות וריסקה את המפלגות ואת הכנסת. עד לבחירות לכנסת ה-13, כולל - הבחירות האחרונות שנעשו לפני המעבר לבחירה ישירה לראשות הממשלה - מפלגתו של רה"מ בישראל לא פחתה מ-40 מנדטים, ולעיתים אף עברה את 50 המנדטים. אבל מאותה נקודה ועד היום מפלגתו של רה"מ בישראל זכתה לכ-30 מנדטים, ואף לפחות מכך. גם שרון ב-2003 לא עבר את קו 40 המנדטים, ו-38 המנדטים שבהם זכה התפרקו לו בין הידיים במהלך הכהונה.
אם הליכוד ביתנו תקבל 40 מנדטים ויותר, תהיה בכך חזרה לדפוס הפוליטי שהתקיים בטרם שינוי השיטה. כבר בכנסת ה-18 ניכרו סימני ההתאוששות מחוסר היציבות שגרמה הרפורמה, והיא צפויה להשלים בעת הבחירות 46 חודשי כהונה. עד לכנסת ה-13, כולל (ללא הכנסת הראשונה שהיתה קצרה יחסית ככנסת מכוננת), היה הממוצע קרוב ל-47 חודשים, כמעט ארבע שנים. לאחר הרפורמה המצב הורע והממוצע ירד ל-37 חודשים.
השינוי הקודם היה מיותר
תדירות זו של בחירות יצרה את הרושם ששיטת הממשל רעועה, אבל דווקא הניסיון לשנות שיטה, הכישלון ותהליך התיקון הם שהגבירו את חוסר היציבות. לאחר עשור של התאוששות יש להניח שהכנסת ה-19 לא רק תראה את שובן של מפלגות הגדולות מ-40 מנדטים, אלא תמשיך את הדפוס שהיה קיים בעבר של כנסת המשלימה כארבע שנות כהונה. כל זאת בשיטה הקיימת.
לא היה צורך בשינוי שיטת הממשל. השינוי הקודם היה ניתוח מיותר ללא הצדקה. בדמוקרטיה הישראלית יש יציבות ומשילות שאינן נופלות מאלה של דמוקרטיות אחרות, בוודאי אלה שאנחנו אוהבים לכנות "מתוקנות". ישראל גם משתייכת למועדון מצומצם של כ-23 מדינות ששמרו על רציפות דמוקרטית ללא מלחמות אזרחים, הפיכות צבאיות, משבר חוקתי או השעיית בחירות. זהו הישג נדיר שאין להקל בו ראש, בייחוד על רקע האתגרים הייחודיים שעימם התמודדה מדינת ישראל מיום הקמתה.
זהו מבחן היציבות העליון של כל שיטת ממשל דמוקרטית, ומדינת ישראל עמדה ועומדת בו בכבוד רב. הדרישה לשינוי שיטת ממשל היא סדר יום ריקני, המנותק מניתוח אמיתי של בעיות העומק. היא מפלט בעבור מי שבהיעדר "מה", עוסקים באופן מוגזם ב"איך". על הבוחרים הישראלים לדרוש מהמפלגות להפסיק לעסוק בנושא מיותר זה, שכל קשר בינו לבין בעיות העומק של מדינת ישראל הוא מקרי בהחלט.