הילדים המפונקים של היום

מתי קלטתי שמשהו לא תקין - כשהילדה דרכה על ספרים? השליכה צעצועים? משכה לי בשיער? אוקיי, היא מפונקת. אז מה? כל הילדים סביבנו מפונקים. שלום, שמי שיר "שירותים מיותרים" זיו. אני אוחזת בבקבוק כשהיא לוגמת מים, נושאת אותה במדרגות, מחזירה את כל הצעצועים שלה למקום ונכנעת כשהיא מבקשת משהו מתוק. אני קונה לה מעל ומעבר לצרכיה - בגדים, צעצועים, אביזרי שיער. יש לה יותר סיכות, קשתות וקוקיות משהיו לי בגיל 10, והיא עוד לא בת שנתיים. אני מפנקת את הילדה, אני יודעת שזה על הפנים, אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק.

"אנחנו רואים הורים שאוספים את ילדיהם מהגן ומבית הספר ונושאים את התיקים והילקוטים שלהם, הילד הולך באיטיות מופרזת וההורה צועד לידו או מאחוריו", אומרת ד"ר סוזי קגן מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר?אילן. "זה נראה כמו ילד והפיליפיני שלו. הפינוק מתחיל מדברים קטנים. היום, למשל, כבר לא מייצרים לילדים נעליים עם שרוכים אלא עם סקוטש, כי ללמד ילד לשרוך שרוכים נתפס כמטלה מסובכת. למעשה, אלה לא היכולות של הילדים שהשתנו אלא הרצון לגונן של ההורים. הילדים היום מתרגלים שההורים מבצעים עבורם יותר שירותים מיותרים".

למה אנחנו נופלים למקום הזה?

"הפינוק יושב על רגשות אשם של הורים קרייריסטים. 'אני נמצא עם הילד מעט זמן, אז אהפוך אותו לנסיך'. זה מושך אחריו טרנד: גם הורים שאינם בעלי קריירות תובעניות נמצאים בסביבה שמגוננת על הילדים עד כדי כך שהם הופכים לחלק מהתרבות הזאת. בהדרגה גם הם הופכים למעניקי שירותים מיותרים לילדיהם".

"המסר שמועבר לילדים - ה'נסיך' וה'נסיכה' - הוא שהדברים יתממשו לפי רצונם, וזה בונה אצלם ציפיות כלפי העולם", אומר הפסיכולוג דני עמית, המטפל בילדים, בנוער ובמשפחות במכון אדלר. "רואים את זה היטב אצל ילדים בכורים, אצל ילדים אחרונים וגם אצל ילדים יחידים. הפינוק נובע מכוונות חיוביות, מתוך תפיסה מוטעית שהתוצר של חינוך טוב הוא ילד מרוצה. כשעושים עבור הילד דברים שהוא אמור לעשות לבד - לא מלמדים אותו להיות אמפתי, לוותר או להתחשב בצורכי האחר. הילד מניח שמה שקורה במשפחה יקרה גם בחוץ, ולכן מצפה שרצונותיו יתממשו. המסר הזה משאיר אותו בעמדה נרקיסיסטית: בחוויה שלו הוא תופס המון מקום בעולם, והעולם אמור להסתובב סביבו".

"הבעיה היא שבמציאות, הילד ייצא החוצה, יפגוש נסיכים נוספים, ואז יגידו לו לראשונה, הגננת או המורה, 'יש כאן עוד אנשים מלבדך'. המפגש הזה יהיה קשה בגלל הפער הגדול בין המסר שהילד קיבל בבית לזה שהוא יקבל בחוץ. הוא יחוש שנעשה לו עוול, ששונאים אותו, וישתמש במושגים כמו 'זה לא פייר'. מבחינתו, זה באמת לא הוגן - הוא לא היה אמור לחלוק את המשאבים עם אף אחד".

בחברה עתירת פינוקים, שבה כל דיל הוא "דיל מפנק" וכל קנייה בכרטיס אשראי היא "חוויה מפנקת", אין פלא שאנחנו חשים עטופים בקדחת הפנקת. אם אתה לא מפנק, מתפנק או סתם מפונק, משהו אצלך כנראה לא בסדר. הילדים שלנו מרגישים את הלך הרוח הזה וסופגים את ההשפעה הסביבתית של כל שפע הפינוקים. המומחים שעימם שוחחנו מספרים שהם רואים בשנים האחרונות עלייה מתמדת במספר ההורים לפעוטות ולמתבגרים המבקשים ייעוץ בנושא פינוק. גדל גם מספר ההורים המדווחים שילדיהם, בני 20 ומעלה, בחרו להמשיך לגור איתם בבית.

מבוא למפנקים מתחילים: הפסיכולוגיה מפרידה בין "פינוק חיובי" ל"פינוק שלילי". החיובי הוא חום, רוך, אהבה ואכפתיות - אלו שחשובים וחיוניים להתפתחותו של הילד. השלילי הוא שירותים מיותרים והגנת יתר. "אנחנו רואים ילדים שכל הזמן מבקשים מהסביבה לבצע עבורם שירותים שבפועל הם יכולים לבצע בעצמם", מתארת קגן. "תרימו לי את התיק, תנגבו לי, תביאו לי מים... הרבה פעמים הורים עובדים על אוטומט: כשהילד בן 3 ואני הולכת למקרר להביא לו מים, זה נראה לי סביר. אבל כשזה קורה גם בגיל 7, זה כבר פחות סביר. ילד בן 7 יכול גם למזוג בעצמו כוס מים, וגם להתלבש בכוחות עצמו".

אז גדל פה דור מפונק יותר מקודמיו?

"זה לא דור מפונק, אלא דור פחות יכול. בעבר אמהות היו שולחות את ילדיהן למסגרת החינוכית, וזהו. היום הורים אורבים בגנים ובבתי הספר ובוחנים את התנהגות הגננות או המורות כלפי ילדיהם. במסלול ההגנה על הילד, הורים חוצים גבולות ופוגעים במערכות שאמורות לחנך את הילד, לחזק אותו רגשית ולעצב אותו תרבותית. חשדנות ואי אמון במערכת יוצרים מצב שבו ההורה, במקום להועיל לילד - פוגע בו. הוא חושב שהוא מגן על הילד מפני ה'מפלצות', והוא לא.
"הגנת היתר הזו יוצרת דור פחות יכול. אם בעבר ילדים היו הולכים לבד לשחק עם חברים בחצר, היום הורים חייבים להיות נוכחים, שמא הילד יריב עם חבר או שמא מבוגר אחר יפנה אליו והוא ייעלב. הדברים שפעם חיסנו את נפש הילד לא מתקיימים היום". אני מוקפת מפונקים. הבת שלי מפונקת - אשמתי, חטאתי. אחי (25) עדיין מקבל שירותים שוטפים מהאנשים האחראים לקיומו, כי מבחינה גנטית, נשות המשפחה שלי אינן מסוגלות לא לפנק. ומסביבי, חברותיי מגדלות מפונקים ומפונקות, כי בעצם, אם אפשר, למה לא לתת לילד הכל?

"עושים לי בבית כל מה שאני מבקשת", מספרת מיקה (שם בדוי), בת 12, תלמידת כיתה ו' בתל אביב. "מביאים אותי לחברות ולחוגים, מסיעים אותי, מחזירים אותי, מכינים לי אוכל וקונים לי מותגים - ג'ינס, תיקים ונעליים".

זה חשוב לרכוש מותגים?

"כן! החברות שלי כל הזמן מספרות כמה הן קנו, ואני יודעת מה יש להן בארון ואנחנו משוות. לכולנו יש ג'ינס דיזל, וגם נעליים ותיקים שאנחנו קונות בארץ בקניונים או בחו"ל, ואפשר גם להזמין דרך האינטרנט. אם אני רוצה לקנות מותג שחברה שלי קנתה אני אומרת להורים שלי, והם תמיד מסכימים לי שאקנה גם כן. הם כמעט לא אומרים לי 'לא', כי הם יודעים שאם אני מבקשת זה חשוב לי מאוד, ולדעתי הם רוצים שאני אהיה מקובלת. הם מבינים שככה זה בסביבה שלנו, ולכולם יש. אני לא מבקשת דברים שלחברות שלי אין. אני מרגישה שווה יותר כשיש לי בגדים שווים יותר".

דמי כיס את מקבלת?

"לא, אני לוקחת מאבא מתי שאני רוצה. גם אמא נותנת לי כסף אם אני מבקשת".

לפעמים את הולכת לקניון ולא קונה כלום?

"לא זוכרת, נראה לי שלא. אני תמיד אקנה לעצמי משהו, גם אם זה סתם ממתקים".

לצד צבירת המותגים, מיקה מנהלת אורח חיים רגיל למתבגרת. היא ילדה חברותית ותלמידה מצטיינת. קשה לנבא כיצד ישפיע עליה הפינוק בהמשך. מי שכבר היתה שם יכולה להעיד שיש מפונקות הגדלות להיות נשים נפלאות ומועילות - אבל לא בלי קשיי הסתגלות למציאות. "אני אחות קטנה לשני אחים גדולים בהפרשים משמעותיים, כך שמלכתחילה נקודת המוצא שלי היתה 'הנסיכה הקטנה והמפונקת'", מספרת נעמה מליחי נחום (36), מפונקת בדימוס, נשואה ואם לילדה. "כילדה עשו בשבילי הכל: הלבישו אותי, נעלו לי נעליים, הכינו לי אוכל. זה הגיע לרמות שבהן היו חותכים לי תפוחים ומקלפים לי תפוזים כי 'את לא יודעת לבד'. מעולם לא פיניתי אחריי את הכלים אחרי הארוחה, מעולם לא קמתי לקחת לעצמי משהו לאכול. הייתי רק אומרת שאני רעבה - והאוכל הגיע על מגש. הדבר היחיד שעשיתי היה לעזור בניקיון הבית לפני החגים, אבל התייחסתי לזה בשעשוע. זה היה כל כך נדיר שביקשו ממני לעשות משהו לטובת המשפחה".

נשמע כיף

"חשוב להדגיש שזה שעשו עבורי הכל לא הפך אותי לעצלנית. הייתי ילדה טובה וצייתנית, ללא מרד נעורים. נחת גדולה להוריי. מעולם לא ויתרו לי על מטלות בית הספר, הכנתי שיעורים, למדתי למבחנים והתמדתי בחוגים. בעיניי, הוריי עשו הבחנה אינטליגנטית מאוד בין עיקר לטפל. "מהרגע שעברתי לגור לבד הבנתי שיש בעיה. גיליתי שאם אני לא אפנה את הכלים לכיור ואדיח אותם, זה פשוט לא יקרה מעצמו. לקח לי הרבה זמן להבין שאם לא אקנה סוכר או נייר טואלט שנגמר, לא יהיה שם חדש. ברגע הראשון זה ממש העליב אותי שהארון ריק, ואחר כך הוריי היו מזכירים לי לקנות או פשוט קונים לי. המצב החריף כשעברתי לגור עם בעלי, ואחר כך, כשהפכנו למשפחה. החיים במשק בית משותף הבהירו לי שצריך לנהל את הבית. שאם אני לא אעשה, ואם הוא לא יעשה - מי שייפגעו יהיו התינוקת שלנו והכלבה שלנו. ופה עבר הקו האדום שלי".
קו אדום זה חשוב, ועדיין, די מהר עברה האחריות למשק הבית לבעלה של נעמה, "כי אני פשוט לא יודעת לעשות את זה כמו שצריך. כל הזמן היינו נתקעים בלי דברים. הוא הבין שאין ברירה ולקח את התפקיד הזה על עצמו, והוא עושה זאת מצוין ובאהבה גדולה. אבל לאחרונה אני לומדת לעשות דברים לבד, למשל לקום לקחת משהו בלי לבקש ממנו, לפנות אחריי את הכלים ואפילו להדיח כלים".

ברוכה הבאה למציאות. ואיך את מגדלת את בתך?

"אני מנסה מאוד לא להעביר את ההתנהגויות האלה לבתי. כשהיא מבקשת משהו אני מזכירה לה איפה הוא נמצא ונותנת לה להבין שאם היא רוצה אותו, היא מוזמנת לקום ולקחת, למרות שהיום, כאמא, אני לגמרי מבינה את אמי. אני רוצה לעשות עבור הבת שלי ה?כ?ל".

נועה (שם בדוי), בת 30, לא הרגישה שהיא ילדה מפונקת. היא סייעה להוריה, למשל בשמירה על אחיה הקטנים, "אבל בהחלט הרגשתי שהכללים בבית שלנו רגועים מאוד ביחס לבתים של החברות שלי בכל מה שקשור ללימודים, לאיחורים ולחיסורים מבית הספר, לשיעורי בית ולשעות השינה והקימה. ההורים שלי היו צעירים, ואמא שלי בעצמה לא עבדה והעדיפה לישון עד מאוחר, וכך גדלתי. סבא וסבתא שלי תמיד אמרו שאני מפונקת, וברגעי משבר גם ההורים שלי גערו בי על הפינוק".

מתי הבחנת בקשיים שלך בעולם האמיתי?

"כבר לקראת סוף התיכון, כשהתחילו הבגרויות, שמתי לב כמה קשה לי לארגן את החיים כך שאשלים יעדים בזמן. היעדים עצמם לא היו הבעיה, הבעיה היתה לקום בבוקר ולחלק את היום כך שלא אזדקק לתירוצים ולמועדי הגשה מאוחרים. בהמשך התחתנתי, וכשהייתי בהריון למדתי ועבדתי בעבודה משרדית, והיה לי קשה לקום מהמיטה בבוקר. לא פעם העדפתי לוותר לעצמי ולהישאר בבית 'רק היום' - מה שהוביל לפיטוריי מהעבודה בחודש הראשון להריון. עד היום קשה לי לעמוד בדד?ליינים".

וכשהקמת משפחה, הפינוק נעלם?

"לא לגמרי. מובן שזה לא פשוט מבחינת הזוגיות, כי מה שאני לא עושה נופל על בן זוגי, אבל אני ממש מרגישה שאני נלחמת בעצמי. כשהבן שלי גדל והתחיל ללכת לגן ולבית הספר, היה לי קשה להתמודד עם שיגרת הבוקר ולהביא אותו בזמן. לפעמים אני פשוט מעדיפה להישאר איתו בבית. אבל אני נלחמת בזה, כדי להפסיק את מעגל העצלנות".

על פי ד"ר סוזי קגן, לפעמים הפינוק לא נגמר לעולם. "אנחנו רואים היום הרבה יותר בני נוער שלא יוצאים לעבוד מאשר בעבר. הם יושבים בבית ומשתמשים בכספי ההורים, יש להם פחות מוטיבציה להרוויח. גם אחרי הגיוס לצה"ל, ההורים ממשיכים להגן על הילד - 'אוי ואבוי למפקד שאמר לילד שלי לעשות שכיבות סמיכה'. אחרי הצבא, רבים מהילדים - הרבה יותר מבעבר - נשארים בבית או חוזרים לגור בבית למשך חמש עד עשר שנים, ונוצר מצב שמתסכל את ההורים".

נשמע לי מוכר. אח שלי גר אצל ההורים. כיף לו, מבשלים בשבילו, מכבסים, מנקים

"זו תופעה נפוצה מאוד בישראל. הגיעו אלי הורים בני 55. הם תיארו את חייו של בנם: הוא לא עובד, לא מחפש עבודה ברצינות, קם מאוחר, מתנהל באיטיות, מסתובב קצת עם חברים והרבה בפייסבוק. אלמלא היו אומרים לי את גילו הייתי בטוחה שהוא בן 16. אבל הוא בן 24".

מה מניע הורים לפנק את הילדים גם בגיל מבוגר יחסית?

"פעמים רבות, רגשות אשם. הם מסתכלים על הילד וחושבים שהוא מאוד מסכן. כשהוא קטן הם עובדים המון שעות, בהתבגרות שלו הם לא נוכחים, וכשהוא בוגר הם חוששים איך יסתדר בחוץ. הילד הוא מושא רחמים עבור ההורים, והם עסוקים כל החיים בלפצות על סבלו. זה קצת רחוק מסבל, אם יש מישהו שכל הזמן קונה לך, מציף אותך במורים פרטיים ומאפשר לך לחיות בבית עד גיל 30, כולל בן הזוג שלך, ולפעמים כולל הילד שלך".

טוב, זה בטח קורה גם במקומות אחרים בעולם

"לא כמו בישראל. בארה"ב מקובל מאוד שבגיל 18 הילד עוזב לקולג' לשלוש?ארבע שנים, ושיעור החוזרים הביתה נמוך יותר מאשר אצלנו. באיטליה, שידועה בכך שילדים נותרים לגור עם הוריהם בגיל מבוגר, היתה תביעה גדולה של הורים שביקשו שהילד שלהם, בן 30, יעזוב את הבית. הוא אמר שזה הבית שלו, והם אמרו: זה כבר לא שלך. בית המשפט הכריע לטובת ההורים".

אסתר (50), מורה באזור השרון, נתקלת בתוצרי הפינוק מדי יום. "תחת עיניי כבר עברו כמה וכמה דורות של מפונקים. קל מאוד לזהות אותם. הם אלה שתוך כדי מבחן או מייד אחריו יתקשרו הביתה להתלונן ולבכות להוריהם. התלונה העיקרית שלהם היא שמשהו היה 'לא פייר'. זו תפיסת העולם שלהם, שבאה לביטוי בכל הזדמנות. לתחושתם, המזגן לא פעל כמו שצריך, היה להם חם, לתלמידים אחרים היו שאלות קלות יותר. הם תמיד ימצאו את עצמם מקופחים, תמיד מישהו קיבל יותר מהם".

ואיך ההורים מגיבים?

"ההורים נזעקים לבית הספר במהירות שיא, מגבים טוטאלית את הילד בלי לבדוק קודם את העובדות, ובמקרים רבים מאשימים את בית הספר. הרבה פעמים הם מדברים איתי בגוף ראשון רבים - 'אנחנו למדנו', 'אנחנו השקענו', 'חזרנו על החומר'. אין הפרדה עצמאית של הילד, ולכן אין לו שום סיבה לקחת אחריות על המעשים שלו".

היכן את רואה את הביטוי הבולט ביותר של הפינוק?

"בלי ספק, בציונים. הציונים שניתנים לילד המפונק הם לעולם 'לא הוגנים' ומשתייכים לקטגוריית 'זה לא פייר'. הילד משווה את הציונים שלו לאלה של האחרים, מרגיש מאוכזב ופגוע ומשוכנע שקיפחו אותו. הוא מאשים את המורה, את המקצוע או את המבחן".

קגן מחזקת את טענותיה של המורה אסתר. "יכול להיות שבטווח הקרוב הילד יקבל מבחן חוזר ויצליח, אבל אצל הבוס לא תהיה לו הזדמנות שנייה. ילד שמתאמן באכזבה - מתחזק, אבל על המפונק מגוננים מפני המערכות, ואין לו צ'אנס להתאמן. גם ההורה וגם הילד לא מתאמנים בתחילת החיים המשותפים בגבולות, בסדר ובמשמעת".

ידעתם שהכתבה תגיע הנה. אי אפשר לנתק את הקשר בין קפיטליזם, מודרניזציה ושפע לבין פינוק. "כל התרבות של שהייה בקניון כתרבות בילוי היא תרבות צריכה, שכתוצאה ממנה קונים יותר. היצע הקניונים והמסעדות גדל, תרבות הבידור השתנתה", אומרת ד"ר דנית עין?גר מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, מומחית בשיווק ובהתנהגות צרכנים. "אין מה להשוות את מספר הפעמים שאני כילדה ישבתי במסעדה למספר הפעמים שאני ובנותיי הולכות למסעדות. והיום הילדים מבקשים סושי ונודלס, לא פיצה".

זה לא נגמר בסושי ונודלס. "בכיתה של בתי יש הורים שנאבקים כלכלית, ובכל זאת הם קונים לילדים שלהם אייפון", אומרת נטע צור (40), אמא לתלמידת כיתה ג' מאחת הערים הגדולות במרכז הארץ. "ההורים האלה חושבים שלהיות הורה טוב זה להיות מעודכן ומתקדם, והם מאמינים שאייפון הוא מוצר אופנתי ותרבותי הכרחי, כזה שאם לילד שלך אין, אז הוא יהיה מאחור. אני לא מאמינה בגישה הזו. אני לא חושבת שבתי 'מסכנה' כי עדיין אין לה אייפון. רק עכשיו היא קיבלה את המכשיר הנייד הראשון שלה - מכשיר בסיסי, היא קוראת לו 'הטלפון העלוב שלי', אבל היא מתה עליו ואנחנו גאים בה על כך. היא בחרה בו בעצמה".

אז הכל אשמת ההורים

"זה לא מתחיל בהורים. הילדים היום חשופים לפרסומות, מבלים בבתים של חברים שלהם, רואים גאדג'טים שעוד לא הומצאו כשאנחנו היינו ילדים. כל גירוי כזה מסובב להם קצת את הראש. השבוע היינו בטיול משפחות, וראיתי ילדים בני 4 רבים על אייפד. שניהם רצו לשחק, והיו שם צרחות איומות, כאילו זה כל עולמם. מדהים שילד בגיל כל כך צעיר בכלל יודע מה זה אייפד.

"הילדה שלי שומעת 'לא' יותר מילדים אחרים, ואני לא אקנה לה כל דבר שהיא רוצה. אם היא רוצה אקסטרה, היא תקנה את זה מדמי הכיס שלה. היא צריכה לגלות אחריות אישית. אנחנו קונים לה בגדים במחירים סבירים והגיוניים, וביום ההולדת קונים לה משהו מיוחד. אין אצלנו מותגים, אני לא מוכנה להיות עבד למותגים. יש עכשיו טרנד מטורף של 'Nici', כבשה מאוירת שהיא מעין 'הלו קיטי' של ילדות גדולות. זו תעשייה מטורפת של מתבגרות, שנמכרת במחירים מופקעים. אני לא אשלם 60 שקלים על קלמר, מתוך עיקרון".

לפחות הילדה יודעת להעריך את מה שעושים בשבילה?

"נראה לך? מכל המתנות שהילדה מקבלת, אין שמחה אמיתית. מאז שהיא היתה בגן והביאה הביתה מתנה כל שבוע, היא רגילה לצבור רכוש. סבא וסבתא קונים לה, אנחנו קונים לה כשאנחנו בחו"ל, ולפעמים אפילו תודה אנחנו לא שומעים. למה? כי לשום דבר אין ערך. הדור של היום נמצא בהרעלת מתנות, באובר דוז מטורף".

ד"ר עין?גר מסכימה. "פעם ילדים קיבלו מתנה ביום ההולדת, ואולי בחנוכה. היום הם מקבלים מתנות כל הזמן. זה מתחיל מגיל צעיר, מהמתנות שהם מקבלים בגן. אחר כך הם מביאים מתנות מימי הולדת של חברים, וסבא וסבתא קונים להם עוד משהו, וכל דבר הופך סיבה למסיבה ולמתנה. סבתא ראתה בסופר תלבושת לברבי ב?9.99 שקלים, לא תקנה? תקנה. בפיצרייה מחלקים בובות דמויות ברבי כצ'ופר, לא תיקח? תיקח. גם כשזה זבל מוחלט אנחנו מכניסים את זה הביתה, כי הילדים לא מבחינים בערך של המוצר. "יש לכך כמה השלכות. הילדים שבעים, סף הגירוי שלהם עולה כל הזמן, ואם בעבר היה מספיק להוריד ילדים לגינה עם כפית וקמח, היום צריך אמנים מהשורה הראשונה כדי שהם יתרגשו. הם גם פחות מתאמצים לקבל דברים. כשיש הרבה ממוצר מסוים - למשל ממתקים - זה מייצר מצב של 'אין גבולות'. הילד רוצה עוד ועוד, ואתה נותן, כי זה קל וזול.

"הבעיה היא שאנחנו מוקפים במוצרים זולים, אז כל החשיבה הכלכלית משתנה. אנחנו קונים, והרבה. אנחנו לא קונים בגד או צעצוע לחמש שנים, לאחים הבאים, אז בחשיבה שלנו אפילו אם הילד ילבש את הבגד פעמיים והוא יתפרק בכביסה - זה בסדר. החשיבה הזו משבשת את כל השיקולים הרציונליים. בישראל יש המון סיבות לחגיגות, מסיבות וחגים, ועם כל הפרסומות מסביב קשה להורים לעמוד בפרץ, בעיקר בנוגע לילדים. אתה רוצה שקט תעשייתי מהילד - ואם אתה יכול להרשות לעצמך, אז אתה קונה לו".

"הרבה פעמים פינוק נובע מהצורך של ההורה", אומר הפסיכולוג דני עמית. "המחשבה היא שאם אני קונה הרבה - אני הורה טוב יותר. הם שופטים את איכות החינוך לפי צבירת הרכוש שיש להם. אנחנו חיים בעולם חומרי, והילד סופג ערכים מדוגמה אישית. אם אני מעמיס בסופר כי זה במבצע, לא לפי הצרכים שלי אלא לפי מה שבא לי - הילד סופג את הערך הזה. צריך לזהות מה הילד באמת צריך, והרבה מהדברים שאנחנו קונים לו הוא לא צריך. הגבול הוא התחשבות ביכולת האמיתית. אנחנו רואים בתים ריקים, האמא קורסת, אבל הילד יוצא מדוגם, כמו דוגמן. מוכרחים למצוא את האיזון".

אז איך מפסיקים את זה? ד"ר דנית עין?גר פסימית. "אני לא חושבת שזה ייפסק. העולם הולך לכיוון מסוים, והמגמה לא תתהפך. מה שאפשר לעשות הוא לאמץ נורמות וסגנון חיים שיכבדו את הצריכה החומרית. לתעל את השפע לנזקקים, לתרום משחקים שלא צריך, להקפיד לכבד מוצרים כי כשיש שפע קל מאוד לזלזל בכל דבר, להקפיד לא לדרוך על ספרים, משחקים וקופסאות. לא לחנך שאם משהו יתקלקל 'אבא יקנה עוד', ולא לקנות עוד ועוד גם לעצמנו, בלי הכרה. לעשות יחד, כמשפחה, צריכה מבוקרת".

וזה יעזור לעצור את הפינוק?

"גם ההורים וגם הילדים עומדים בסדרות ארוכות של מבחנים, וצריך לברור בתוך השפע הזה. הפיתויים בקרב הילדים גדלים, ואנחנו, ההורים, צריכים לתת לילדים שלנו פרספקטיבה גם בנוגע למה שיש וגם בנוגע למה שאין. אם הילדה שלי רוצה פט?שופ שיש לחברה שלה, אני אגיד לה שתשחק עם החברה בפט?שופ שלה, ולא ארוץ לקנות לה מה שהיא ביקשה ברגע זה".

שלושה לילות אחרי שסיימתי את הכתבה לא נרדמתי. ניסיתי לחשוב איך אני גורמת לילדה להפסיק לדרוך על צעצועים. הצעות שוחד? איומים? אולי אין מנוס, ורק אח קטן יעשה את העבודה? כשיצאתי לדרך חשדתי שאני מגדלת נסיכה בבית. אחרי שזיהיתי שאני המשרתת, החלטתי שאי אפשר להמשיך ככה יותר. עכשיו אני בדרך לפרק את הממלכה הקטנה.
"אין מפונק שיגיד 'חבר'ה, די, הגזמתם. אני ממש יכול לעשות את זה בעצמי'", אומרת ד"ר סוזי קגן. "זה לא יקרה. הסביבה צריכה לעזור". אוקיי, אני רק אשיר לילדה שיר ערש קטן, אלטף אותה עד שתירדם ואלך לאסוף את הצעצועים שלה מרחבי הבית. הגמילה מפינוק מתחילה מחר.