זה אמורה הייתה להיות עוד חזרה שגרתית מסוף שבוע מנומנם, היישר לעבודה האינטנסיבית ולהתרוצצות הבלתי פוסקת שכל כך מאפיינת את העבודה במרכז העצבים הפוליטי של ארצות הברית.
אני יורד מביתי ומתחיל לטייל לי ברחוב: בתי הקפה סמוך למקום מגוריי, אשר הומים בדרך כלל אנשים מלאי חשיבות בחליפות, ריקים כעת מאדם. כיכר דופונט עתירת המשרדים ובתי המלון שוקקי החיים נראית כעת כמו עוד פינה עזובה בעיר אפורה כלשהי. אני ממשיך ללכת הלאה, מרחוק ניצבת אחוזה רדופת-רוחות, שברחובות המובילים אליה מתגלגלים פליירים מרופטים עם דיוקנאותיהם של שניים - אובמה ורומני. מספר צלמים אמיצים שעוד מתגודדים מחוץ לחצר הגדולה של המבנה מסגירים את זהותו - הבית הלבן. אני מסתכל עליו וחושב לעצמי אם הוא אכן יישאר כך גם בשבוע הבא. הפליירים ממשיכים להתקוטט עם הרוח. בשבוע הבא זו תהיה סופה אחרת שתישא אותם לכל עבר, סופת הבחירות.
שלשום פורסם כי צבא ארצות הברית וכוחות הנחתים יתרגלו בסן דייגו אירוע הכולל פלישת זומבים, אך למתבונן מהצד חובב תרחישים אפוקליפטיים שכמותי - הדבר נראה מעט מדי, ובעיקר מאוחר מדי: בעיר שוררת דממת אלחוט אפופת ציפייה מתמשכת ואווירת מתח שניתן לחתוך בסכין. מדי פעם ניתן לצפות בגיבור אמריקני משוטט ברחוב, סתם כך, כאחד האדם. בניגוד למה שניתן לחשוב, לא מדובר בחייל עטור תהילה שחזר זה עתה מהמלחמה, אלא בעוד בחור אמיץ שיצא להביא את אחרון בקבוקי המים שנותרו על המדפים של "Safe Way", החנות היחידה שאזרה אומץ והעזה לפתוח את שעריה ביום שכזה (שמה הסימבולי של החנות, אגב, אמיתי לגמרי).
תמיד אמרו לי: "ברומא התנהג כרומאי", ולפיכך גם אני משנס מותניים כאחרון האמריקנים, מתגייס למערכה, ומכין את הדירה, קונה מצרכים אחרונים, ועורך חיפושים נרחבים אחר כל בורג משוחרר בקרבת קירותיו החיצוניים של הבית.
ברגעים אלה נראה שהכול מוכן. אני יושב על הספה בביתי ומחכה בקוצר רוח לסנדי. לרגע קשה לי להחליט מתי בפעם האחרונה התרגשתי כל כך: האם בדייט הראשון שלי או שמא כשהצטופפתי עם משפחתי במקלט אי שם במלחמת המפרץ בשנת 1991. השעה 21:00 הגיעה, והנה זה מתחיל- עוד הודעות על פינוי תושבים, עוד סגירה של קו תחבורה ציבורית. אני יכול להתרגל לזה, אני חושב לעצמי, לו רק הייתה נלווית לזה כמו אז במקלט, גם צפירת הרגעה.
רועי וולף הוא יועץ הציר הכלכלי בוושינגטון