סער היטה את המועצה להשכלה גבוהה ימינה

המועצה להשכלה גבוהה היא גוף שסמכויותיו כמו גם הליכי מינוי החברים בו נקבעו בחוק המועצה להשכלה גבוהה משנת 1958. חוק זה נועד לייצר חיץ בין הפוליטיקה לאקדמיה, כך ששיקולים פוליטיים לא ישפיעו על החלטות בעניין אישור מוסדות או תכניות אקדמיות. ברוח המסורת הליברלית שעוצבה על ידי קאנט לפיה: "השימוש הציבורי בתבונה צריך להיות חופשי בכל עת", חפץ המחוקק להפריד באופן חד בין האינטרסים הפוליטיים של הריבון לבין ההליך המדעי - חיפוש הידע, פיתוח המדע וגיבוש המתודולוגיה המדעית. ברוח זו נכתב גם בדף האתר של המועצה להשכלה גבוהה כי מטרת החוק הייתה להקים "גוף ציבורי א-פוליטי ומקצועי שיעמוד בין הממשלה לבין המוסדות להשכלה גבוהה".

חוק המועצה להשכלה גבוהה תפקד היטב במשך שנים רבות כאשר האקדמיה נתפשה כבלתי מאיימת על האינטרסים הפוליטיים של הממשלה ושרי החינוך בה. השוליות של האקדמיה וחוסר הרלבנטיות הפוליטי שלה הגנה עליה בפני הבחישה של פוליטיקאים. כשם שפוליטיקאים בישראל אינם מתערבים בהחלטות מחלקת התברואה של העירייה לסגור או לפתוח מסעדות או בריכות שחייה, כך נמנעו הפוליטיקאים מהתערבות בהחלטה לסגור או לפתוח מחלקות או תכניות אקדמיות. השאלה האם ילמדו את אריסטו, קאנט או הגל במחלקה לפילוסופיה לא נשמעה חשובה או מעניינת במיוחד ובוודאי שלא נתפשה כרלוונטית לצרכים הפוליטיים של השרים או חברי הכנסת.

ההקצנה של האקדמיה והמעורבות הפוליטית-חברתית של אנשי אקדמיה, כמו גם התגובה האלימה של תנועת "אם תרצו" ותנועות ימין קיצוניות אחרות, שינו מצב זה מן היסוד. כיום ברור כי סגירת חוג כמו החוג לפוליטיקה וממשל היא בגדר ניצחון פוליטי של ממש לתנועות הימין הקיצוני שהפכו את סגירת המחלקה הזו לדגל במאבקם נגד ה"אליטות האקדמיות". השליטה באקדמיה הפכה לפיכך במהלך השנים האחרונות לנכס פוליטי של ממש.

אין לפיכך פלא כי שר החינוך הנוכחי, גדעון סער, גילה עניין מיוחד בהרכב המועצה להשכלה גבוהה. במרץ 2012 מינה השר מל"ג חדש. מי שיבחן את הביוגרפיות של חברי המל"ג יגלה כי רבים מחברי המועצה אינם דמויות מוכרות או בולטות בשדה המדע, או החינוך המדעי בישראל. לעומת זאת, לא מעטים מהם מוכרים היטב בציבוריות הישראלית דווקא בשל תרומתם לשיח החברתי-פוליטי בישראל במסגרת מכון שלם, מרכז בגין וגופים אחרים המזוהים עם הימין.

חברי המל"ג החדש הבינו היטב את תפקידם החדש ומיהרו לספק את הסחורה. החלטת ועדת המשנה להמליץ לסגור דווקא את המחלקה שהפכה לסמל במאבקן של תנועות הימין, נשענת לכאורה על דו"חות של ועדה מקצועית בינלאומית. ואולם בעידן בו תמימות הפכה נדירה, קשה שלא להרים גבה לנוכח צירופי המקרים הללו: סגירת המחלקה לפוליטיקה וממשל הופכת לדגל במאבק של תנועות ימין קיצוני בישראל כמו תנועת "אם תרצו", שר החינוך נואם נאומים נרגשים במסגרת כינוסים של תנועה זו, שר החינוך ממנה מל"ג חדש וראו זה פלא: ועדת משנה של מל"ג זה מזדרזת וממליצה על סגירת המחלקה שהיא (במקרה כמובן) מזוהה בציבוריות הישראליות עם השמאלניות של האקדמיה. רק אצבע אלוהים (או חלילה, כוונת מכוון של שר החינוך) יכולה להסביר צירוף מקרים פלאי שכזה.

אירועים אלה מדגימים כי החיץ שביקש המחוקק להקים בין האקדמיה לבין הפוליטיקה הוא חיץ מדומה. כל עוד שר החינוך לבדו ממנה באופן אפקטיבי את חברי המל"ג, המל"ג לא יכולה למלא את תפקידה להבטיח את אי התלות של האקדמיה בפוליטיקה, ולמגינת ליבו של עמנואל קאנט, השימוש הציבורי בתבונה איננו יכול להיות חופשי.

הכותב הוא פרופסור בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית