קיץ 2011 היה קיץ של פיכחון, בו מעמד הביניים הבין שבזמן שהוא עובד קשה מישהו עובד עליו. עשרות אלפי בני אדם ברחבי הארץ חשו על בשרם את נטל אותם דו"חות כלכליים משעממים, כמו זה למשל מ-2008, בו ארגון המדינות המפותחות (ה-OECD) קבע כי ישראל מובילה בשיעור העוני בעולם המתועש, ושלישית בהיקף הפערים החברתיים. בקיץ 2011 רבבות ישראלים נתנו לתסכול הזה ביטוי בכך שיצאו לרחובות, הפגינו, החרימו והאמינו. כן, קיץ 2011 היה גם קיץ של תמימות. המחשבה שבעזרת מחאה המונית ניתן לשנות בן רגע ומן היסוד את התפישה הכלכלית והסדר הקיים, ששוחקים את מעמד הביניים ומונעים תקווה ושינוי מהעניים, הייתה נאיבית. נתניהו חמק מההשלכות בצורה אלגנטית על ידי מינוי ועדה ומסמוס מסקנותיה. מימוש חוק חינוך חובה מגיל שלוש הוא בערך כל מה שהושג מאותה מחאה.
בקיץ 2012 אנשים הציתו את עצמם. המחאה, כמצופה, הפכה פחות המונית ומעט יותר אלימה, ונדמה כי לא השיגה דבר, אך למעשה היא שימרה בצורה מעט שונה את הרוח שנשבה ברחבי הארץ שנה קודם לכן. בכך חשיבותה ובכך הישגה היא "וידאה" שהנושא המרכזי בבחירות הקרובות יהיה הנושא החברתי-כלכלי. הבעיה הפלסטינית לא ייאמן נדחקה לראשונה זה שנים לקרן זווית, וגם הנושא האירני לא יעמוד במרכז הקמפיינים של המפלגות הגדולות, ויטופל במסגרת "האתגרים הביטחוניים עמם מתמודדת ישראל". הכלכלה, המאבק לשוויון בנטל ושינוי שיטת הממשל יעמדו במוקד הקמפיינים השונים. נאום נתניהו ביום פיזור הכנסת, בו הילל את הישגי ממשלתו בתחום החברתי-כלכלי, סימן את הכיוון.
הבחירות הקרובות, אם כן, יהוו מבחן לציבור הישראלי. האם הציבור יעניק כוח לאלטרנטיבה הברורה לממשלת הליכוד-ישראל ביתנו-ש"ס? האם ידע להעניש את אותה ממשלה שהעמיקה את הפערים החברתיים, ושירתה היטב את בעלי ההון? האם רבבות המפגינים מאז יזכרו כי בכוח הממשלה לצנן את שוק הדיור, אך במקום זאת משנת 2007 ועד לרבעון הראשון של שנת 2011 עלו מחירי הדיור בכ-50% בערכים נומינליים? האם אותם יושבי אוהלים יזכרו בבואם להצביע, כי טיפול הממשלה בדיור הציבורי ובהמלצות ועדת טרכטנברג הוגדרו על ידי טרכטנברג עצמו כ"מחדל"?
האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו חידד את המפה הפוליטית מבחינת הציבור החילוני. יש גוש ימין, יאיר לפיד במרכז והעבודה ומרצ בשמאל. הוא גם הבהיר כי גוש השמאל - המדולדל במושבים בכנסת אך מוחמא בסקרים מהווה אלטרנטיבה כלכלית-חברתית ממוסדת יחידה לתפישה המקבילה בימין, זו שאפשרה לממשלות אולמרט ונתניהו לייצב את כלכלת ישראל ולמנוע משבר כמו בחלק ממדינות אירופה, אבל במחיר כבד אותו שילמו ועדיין משלמים בני מעמד הביניים והעניים במשך שנים, כשברור שאפשר גם אחרת מבלי למוטט את כלכלת ישראל.
רגע מכונן בחורף 2013
מחאת יוקר המחיה הבהירה שגם במדינה בה הביטחון מעל הכול, הביטחון אינו חזות הכול, וכן, "זאת הכלכלה, טמבל", שמטרידה את מרבית האזרחים. ראשי אותה מחאה לא תרגמו את זעם ההמון מ-2011 לתנועה פוליטית או מפלגה שתייצג את אותו ציבור מוחה. מפלגות המייצגות מגזרים ופלגים שונים בחברה נהנות מ"הצבעה סקטוריאלית" באחוזים גבוהים. מעמד הביניים, בהיותו כזה, אינו מצביע באופן סקטוריאלי, לכן אדישות הציבור תעמוד למבחן. אחוז ההצבעה בבחירות נמצא בירידה מתמדת ולכנסת ה-18 הצביעו רק 64.7% מבעלי זכות הבחירה. האם אותם המונים שיצאו לרחובות יגיעו גם לקלפי?
נושא נוסף יעמוד למבחן, בהנחה שאכן העם יבוא להצביע בהמוניו: האם הציבור החילוני מסוגל להצביע עבור מפלגות השמאל שמייצגות אלטרנטיבה חברתית-כלכלית, אך אינן מציגות מועמדים בעלי נפח מדיני-ביטחוני, כשיחימוביץ' חסרת הניסיון היא המייצג המובהק לכך, או שמא הבוחרים שוב יעניקו את קולם למי שלדעתם ראוי לענות לטלפון האדום באמצע הלילה, גם אם הוא האחראי לכך שמצבם לא השתפר ואף הורע בארבע השנים האחרונות.
בחורף 2013 החברה בישראל תעמוד מול רגע מכונן, רגע שמגדיר אותה כחברה וישפיע על עתידה עד כמה היא רוצה בשינוי והאם היא מאמינה כי ביכולתה לחולל אותו.