כבכל מערכת בחירות, גם הפעם יתמודדו רשימות קיקיוניות שאין להן סיכוי לעבור את אחוז החסימה, המהווה 2 אחוזים מכלל הקולות הכשרים (כ-65 אלף קולות לפחות). רבבות אזרחים תמימים, הנותנים את קולם לרשימות אלה, אינם ערים לכך שקולם יורד לטמיון וכלל אינו מובא בחשבון בעת חלוקת המנדטים. מצבם זהה לבעלי זכות בחירה שכלל לא הלכו להצביע.
מאז הבחירות לכנסת ה-13 ב-1992 אני עוקב מקרוב אחרי הגשת הרשימות בבחירות. בכל פעם אני רואה מחדש את אותן דמויות, חלקן קצת הזויות או תמימות שמאמינות בסתר ליבן שיש להן סיכוי לעבור את אחוז החסימה.
בבחירות לכנסת ה-18 שהתקיימו ב-2009, למשל, לא עברו את אחוז החסימה 21 רשימות שקיבלו יחד כ-104 אלף קולות (כ-4 מנדטים). אילו אותם מצביעים היו נותנים את קולם למפלגות שעברו את אחוז החסימה הם היו יכולים לשנות במידת מה את יחסי הכוחות בפוליטיקה הישראלית, אבל כאמור קולותיהם לא נספרו. ברשימות הללו היו התנועה הירוקה (כ-28 אלף קולות), גמלאי ישראל (כ-17 אלף) עלה ירוק (כ-13 אלף) והירוקים למען ישראל ירוקה (כ-12 אלף). בשמונה רשימות אחרות קיבלה כל אחת פחות מ-1,000 קולות.
בזמנו סברו ראשי המפלגות הגדולות שהעלאת אחוז החסימה יקטין את מספר הרשימות המתמודדות וייאלץ אותן לאחד שורות ולהתמזג זו עם זו, אבל המציאות טפחה על פניהם.
מדוע מתמודדת "מפלגת הזכויות לגבר"?
קשה להבין מדוע יוזמי אותן רשימות, שיודעים שאין להם שום סיכוי להיבחר לכנסת, משקיעים כסף, זמן ומאמץ כדי להשתתף בחגיגה הדמוקרטית. מדוע, למשל, מפלגת פועלים ערבית ששמה "דעם" שבה ומתמודדת בכל מערכת בחירות, למרות המספר הזעום של הקולות שניתנים לה (2,645 בבחירות האחרונות). מדוע רשימה דוגמת "מפלגת זכויות הגבר" (רע"ש) מתמודדת שוב ושוב, אף שהציבור אינו רוצה בה (921 קולות בבחירות האחרונות).
דומה שהתשובה לשאלה הזו נובעת מתמימותם של העומדים בראש הרשימות. ערב הבחירות לכנסת ה-18 שאלתי את ירון ידען, שעמד בראש רשימת "אור" שנאבקה להפרדת הדת מהמדינה, אם יש לו סיכוי לעבור את אחוז החסימה. הוא השיב: "אני בטוח שנקבל חמישה מנדטים". כשנספרו הקולות התברר כי "אור" קיבלה 815 קולות. דתיה יצחקי, שעמדה בראש רשימת "כוח הכסף למיגור שלטון הבנקים", אמרה כי "כשאתה יוצא לקרב אתה עושה זאת כדי לנצח", והסתפקה ב-1,008 קולות.
אחת הבעיות היא הקלות הבלתי נסבלת של התנאים הנדרשים להגשת רשימת מתמודדים. על פי החוק, כל 100 אזרחים רשאים לגייס מפלגה על ידי רישומה בפנקס המפלגות. המייסדים נדרשים לשלם אגרת רישום (כ-2,200 ש') ולממן את הוצאות הפרסום על הקמת המפלגה בארבעה עיתונים (עלות של כ-40 אלף ש'). הרישום כמפלגה הוא חד-פעמי ומאפשר לראשיה להשתתף שוב ושוב בבחירות. תמורת זאת הם מקבלים שבע דקות שידור בטלוויזיה ו-15 דקות ברדיו במסגרת תשדירי התעמולה של המפלגות. פרופ' אברהם דיסקין, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, אמר לי בזמנו כי הוא סבור שיש להגדיל את מספר האנשים שנדרשים לחתום על בקשה להקמת מפלגה חדשה ל-1,500 איש - אולי צעד כזה יצמצם את מספר הרשימות המתמודדות.
יש לקוות שהפעם הציבור הישראלי יהיה ער לכך שחבל לשלשל לתיבה פתק של רשימות אזוטריות שאין להן כל סיכוי לעבור את אחוז החסימה. די לבזבוז.