האם חבירתו של אביגדור ליברמן לבנימין נתניהו "תקצין" את עמדותיה של ממשלת ישראל בענייני חוץ וביטחון? התשובה היא "לא", ולא רק מפני שניסיון ארבע השנים האחרונות, שבהן ישראל ביתנו הייתה שותפה בכירה בממשלה, מעיד על הפרגמטיות המעשית שתנועה זאת הפגינה ברבים מהנושאים המדיניים והביטחוניים, אלא גם מפני שנושאים אלו בוודאי לובנו בין הצדדים מראש.
בנושא הפלשתיני הבהיר נתניהו יותר מפעם אחת שהוא אינו מתכוון להגיע למצב שתושביהם הערבים של יהודה, שומרון ועזה יהפכו לאזרחי מדינת ישראל או שיחיו בה כתושבים נטולי זכויות אזרחיות ודמוקרטיות, והאימפליקציה המדינית של אמירות אלה ברורה. במבחן השקפת העולם של ליברמן, כולל הדברים שאמר בנושא הפלשתיני במסיבת העיתונאים בסוף השבוע, אפשר להתרשם שאין בין השניים מחלוקת. בהקשר זה עולה גם הוויכוח (במידה רבה, ויכוח הסרק) סביב דו"ח אדמונד לוי. הגם שהוועדה המקצועית בראשותו לא חידשה בעצם הלכות ובסך הכל חזרה על עקרונות ועל כללים מוסכמים ברובם: יהודה, שומרון ועזה (וכמובן ירושלים) אינם בחזקת "שטחים כבושים", אלא שטחים במחלוקת שלגביהם זכויותיה המשפטיות, ההיסטוריות והפוליטיות של ישראל אינן נופלות (ואף עדיפות) מאלה של התושבים הערבים שאמנם מתגוררים באזורים אלה, אך מעולם לא היו בהם ריבוניים. גורמי שמאל אופוזיציוניים בישראל ו"דורשי טובתה" בחו"ל כבר קפצו על העניין כדי לנגח את הממשלה. מעניין שדווקא הפלשתינים לא התרגשו במיוחד מדו"ח זה, שכן העמדה שלהם היא שממילא אין הבדל בין ישראל בתוך "הקו הירוק" לשטחים שמעבר לו, הרי שניהם "שטח כבוש".
על ירדן לגלות מעורבות
מובן שאין להקיש מדו"ח לוי או מהדיון שמתנהל עליו שישראל בראשות נתניהו וליברמן מתכוונת לספח מחר בבוקר את כל ה"שטחים". אדרבה, ישראל בהנהגתם תחתור להשגת הסדר מציאותי עם הפלשתינים, בלי להפקיר אינטרסים חיוניים וזכויות יסודיות, כפי שהציעו ממשלות קודמות. לפיכך ההתייחסות למסקנות הנובעות מדו"ח לוי אינה צריכה להיות משפטית בעיקרה אלא פוליטית, ואין, כמובן, לראות בו מעין "מפת דרכים" או קודקס למדיניות הממשלה בארבע השנים הבאות.
בצירוף מקרים מונה לאחרונה שגריר חדש של ירדן לישראל, ויש לברך על כך. לבעיה הפלשתינית יש השלכות רבות על מצבה ועל עתידה של ממלכת ירדן, אך במקום לשנן בכל פעם את האמירות השגרתיות שעל ישראל מוטלת, כביכול, החובה לעשות כך וכך כדי לקדם את השלום, עדיף היה לו ראשיה ונציגיה של ירדן היו פועלים בנחרצות כדי להזיז את ההנהגה הפלשתינית מעמדותיה הסרבניות בעניין חידוש המו"מ המדיני. ירדן אינה יכולה לעמוד מהצד בכל הנוגע לעתיד הבעיה הפלשתינית, לא רק בגלל שכנותה הקרובה לפלשתינים ממערב לנהר הירדן, אלא מפאת העובדה ששני שלישים מאוכלוסיית הממלכה הם ממוצא פלשתיני. ירדן אמנם אינה פלשתין, אך נועד לה תפקיד מרכזי לגבי כל פתרון אפשרי ולכן היא IPSO FACTO ("צד מעוניין") לגבי היוזמות המדיניות האפשריות שתעלינה בשנים הקרובות בהקשר זה.