פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ביחד נשרוד? היסטוריה של איחודים מלמדת שלא בטוח

      ליברמן ונתניהו שאיחדו שורות הם לא הראשונים בפוליטיקה הישראלית לעשות כן. תופעת הגושים הגדולים ראשיתה בשנות השישים, היא חלשה על הימין והשמאל, וחוללה גם מהפך אחד

      ביחד נשרוד? היסטוריה של איחודים מלמדת שלא בטוח
      צילום: גדעון צנטנר, עריכה: מיכאל ברגמן, קריינות: אביב אברמוביץ'

      צפו: נתניהו וליברמן מכריזים על האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו

      שר החוץ אביגדור ליברמן הגדיר אמש (חמישי) את האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו כ"רפורמה שלטונית". אך מדובר בסך הכול בתיקון סטייה. ההיסטוריה של הפוליטיקה המפלגתית בישראל רצופה במהלכים דומים של איחוד ומיזוג מפלגות, בצד פלגנות וכיתתיות, הן בימין והן בשמאל.

      לאחר כמה עשורים, שתחילתם עוד בישוב בארץ ישראל המנדטורית, שאופיינו בטהרנות אידאולוגית ובמאבקי כוח ואגו, הביאו שנות השישים והשבעים משבי רוח רעננים של אחדות כוחות. זה התחיל ב-1963 במאמר של חבר הכנסת והשר יצחק בן אהרון, לימים המזכ"ל הכריזמטי של ההסתדרות, שפורסם במקביל ב"דבר", "על המשמר" ו"למרחב", שהיו הביטאונים של שלוש מפלגות הפועלים: מפא"י, מפ"ם ואחדות העבודה. הכותרת המיתולוגית של המאמר הייתה "עוז לתמורה בטרם פורענות" והיא קראה לאחדות הכוחות והשורה של מפלגות הפועלים.

      נתניהו וליברמן רצים יחד: "כוח למשול ולהנהיג" (גדעון צנטנר)
      לא "רפורמה שלטונית". ליברמן ונתניהו, אמש (צילום : עומר מירון)

      ואכן בחלוף חמש שנים התאחדו "מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י של דוד בן גוריון והקימו את מפלגת העבודה – המפלגה הסוציאל דמוקרטית. לאיחוד הצטרפה כעבור כשנה מפ"ם, במיזוג שזכה לשם "המערך". בבחירות לכנסת השביעית באותה שנה זכה המערך ב-56 מנדטים. הקמת המערך אפשרה לתנועת הפועלים לשמר את ההגמוניה שלה לעוד כעשור, עד ל"מהפך" הפוליטי, בבחירות במאי 1977 שהעלה לראשונה לשלטון בתולדות התנועה הציונית ומדינת ישראל את הימין. בחירתו של מנהיג הליכוד מנחם בגין לראשות הממשלה הייתה גם היא תוצאה של איחוד ומיזוג.

      זה התחיל ב-1961 באיחוד של שתי מפלגות מרכז – שייצגו אז, בשנות החמישים, את הבורגנות הישראלית – הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית למפלגה אחת חדשה – המפלגה הליברלית. ארבע שנים לקראת הבחירות לכנסת השישית, ולאחר מכן בתום ויכוחים נוקבים הסכים הרוב במפלגה הליברלית להקים גוש מרכז – ימין עם מפלגת חירות, שבראשה עמד מנחם בגין.

      להדיח את ההגמוניה הפועלית מהשלטון

      המבנה החדש נקרא גח"ל - גוש חירות ליברלים. זה לא היה פשוט למנהיגי הליברלים המתונים – אלימלך רימלט, פרץ ברנשטיין ויוסף ספיר, לחבור לבגין ולמפלגתו, שנתפסו כקיצונים ימנים והאמינו בחזון של "שתי גדות לירדן" – זכותו של העם היהודי לא רק על כל ארץ ישראל מהים ועד הירדן, אלא גם עד לגדה המזרחית של הנהר – על הממלכה ההאשמית בעבר הירדן. בסופו של דבר בלעו האדונים הליברלים גלולות נגד בחילה והיו לשותפיו הפרלמנטרים של בגין וחבריו אנשי בית"ר והאצ"ל לשעבר בגח"ל.

      מטרת האיחוד הייתה להדיח את ההגמוניה הפועלית מהשלטון. אך לשם כך ידרשו עוד 12 שנים וכמה מיזוגים נוספים.
      החשיבות של גח"ל, שזכה אז בבחירות 1965 ל-26 מנדטים, הייתה בהענקת לגיטימציה ציבורית לבגין, שעד אז נחשב לקיצוני, מסוכן, עם נטיות פשיסטיות ולא ראוי להיות בשלטון. הלגיטימציה של בגין התחזקה כעבור כשנתיים כשהסכים להצטרף עם חבריו לגח"ל, ואחרי שנתיים נוספות כשר בממשלת אחדות לאומית של לוי אשכול המפא"יניק, ערב מלחמת ששת הימים. כעבור שלוש שנים פרשו בגין ושרי גח"ל מהממשלה על רקע מחלוקת שולית, באם לקבל תכנית שלום של שר החוץ האמריקאי דאז וויליאם רוג'רס.

      יחימוביץ', לפיד ומופז יתגברו על בעיות האגו?

      נקודת המפנה הבאה בפוליטיקה הישראלית, ובעצם קו שבר בחברה כולה, הייתה מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. בעקבותיה הזדעזעו אמות הספים של הציבור, והחלה תחילת הקץ של האחיזה הפועלית במוסרות השלטון. עוד לפני המלחמה, לקראת הבחירות לכנסת השמינית, הוקם הליכוד. אחד האנשים שדחפו להקמתו היה אלוף אריאל שרון, שזה עתה פרש מצה"ל.

      זה היה מיזוג של כמה מפלגות ותנועות רעיוניות של הימין, המרכז הישראלי ורסיסי מפלגת העבודה. למבנה הפוליטי החדש חברו גח"ל, תנועת המרכז החופשי בראשות שמואל תמיר (שעשור קודם לכן פרש מגח"ל), תומכים אדוקים של דוד בן גוריון שבאו מרפ"י (יגאל הורביץ, זלמן שובל וראש המוסד לשעבר איסר הראל) ואנשי תנועת ארץ ישראל השלמה – אנשי רוח - שבקעו בעיקר מבית הגידול של אחדות העבודה.

      מלחמת יום כיפור, ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין בפגישה עם חיילים לוחמים, רמת הגולן,אוקטובר 1973 (GettyImages)
      ב-1973 הזדעזעו אמות הסיפים. גולדה מאיר במהלך מלחמת יום הכיפורים (צילום: אימג’בנק – GettyImage)

      בבחירות שלאחר המלחמה, ב-31 בדצמבר 1973, איבד המערך חמישה מנדטים וירד ל-51 מושבים בכנסת. גולדה מאיר עדיין יכולה הייתה להרכיב ממשלה, אך המגמה הייתה ברורה. הליכוד הגביר את כוחו בכ-50% וזכה ל-39 מנדטים. כעבור ארבע שנים נבחר מנחם בגין לראשות הממשלה. הליכוד עלה אמנם במנדט אחד בלבד ל-40, אך המערך התרסק ל-33 מושבים בכנסת. את מרבית קולות הבוחרים – 15 מנדטים - איבד המערך לתנועת ד"ש מפלגת מרכז, שבישרה את עידן המפלגות הטרנדיות בפוליטיקה הישראלית.

      תופעת הגושים הגדולים החלה להתפוגג במחצית השנייה של שנות השמונים, וביתר שאת בשנות התשעים. אם מנהיגי המרכז שמאל – שלי יחימוביץ, ציפי לבני, יאיר לפיד ושאול מופז יצליחו להתגבר על בעיות האגו ולאחד את מפלגותיהם לגוש אחד כמשקל נגד למהלך המבריק של בנימין נתניהו וליברמן, הרי אפשר יהיה לבשר על רטרו בפוליטיקה הישראלית – ההתכנסות לגושים פוליטיים גדולים.

      עוד בנושא:
      יאיר לפיד לוואלה!: "לא יהיה איחוד בשמאל-מרכז"
      יחימוביץ': "אין סיכוי שנחבור לנתניהו וליברמן"
      פרשנות: הליכוד ביתנו