פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שנה לפני רצח רבין: המזימה הסודית להתנקש בפרס

      בחודשים שקדמו לרצח ראש הממשלה, זרם לידי השב"כ מידע רב על מזימות לפגוע באישים. בין היתר, סוכלה תכנית להתנקש בשר החוץ דאז, ואף גובש דו"ח המזהיר מכוונה לרצוח את רבין

      בסוף השבוע הקרוב יחלו האירועים לציון השנה ה-17 לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. ככל שנוקף הזמן, זיכרון אותם ימים מתעמעם, אך אין חולק על כך שהאירוע הטראומטי – בפעם הראשונה שנרצח ראש ממשלה בדמוקרטיה הישראלית – היה הכישלון הגדול ביותר של שירות הביטחון הכללי (השב"כ). עיקר האשמה הציבורית וגם הרשמית-משפטית על המחדל נפל על כתפי היחידה לאבטחת אישים, שפעלה כמו היום במסגרת אגף האבטחה. אבל ראוי גם לבחון את חלקו של המודיעין במחדל, במיוחד לאור העובדה שסוכל ניסיון להתנקש בשר החוץ דאז, שמעון פרס, וכבר כמה חודשים לפני הרצח, חובר דו"ח המזהיר מפני כוונה לרצוח את ראש הממשלה.

      ועדת החקירה הממלכתית, בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, שהיה גם ידיד אישי של רבין, קבעה באופן נחרץ את אחריות אגף האבטחה ואנשיו. הוועדה המליצה להעביר שורה של אישים בשב"כ מתפקידם. אלה כללו את ראש השב"כ, כרמי גילון, שנכנס לתפקידו כעשרה חודשים קודם לכן, לאחר פרישתו של יעקב פרי. על תפקודו של גילון כתבה הוועדה כי לא מילא את חובתו כנדרש וכי "במילוי תפקידו לא שקד במידה נדרשת ולא פיקח כנאות על הארגון, ההערכות, הדריכות, הכוננות והפעולה התקינה של אגף האבטחה, בכל הנוגע ליחידה לאבטחת אישים". ראש אגף האבטחה, דרור יצחקי, קיבל על עצמו אחריות אישית והתפטר מהשירות, עוד לפני שמונתה הוועדה, ובלי להמתין לדברים הקשים שאמרה עליו עם סיום עבודתה. כמו כן, פוטר מתפקידו ראש היחידה לאבטחת אישים, בני להב, משום ש"לא מילא את חובתו", כמו גם כמה מאבטחים ביחידה.

      ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין אשר נרצח על ידי יגאל אמיר, אוקטובר 2012 (AP)
      האחריות על המחדל נפלה על כתפי היחידה לאבטחת אישים בשב"כ. רבין בליל הרצח (צילום: AP)

      לשמירה על חיי ראש הממשלה היה עוד פן. לצד גורמי האבטחה, שקדו על הנושא גם אנשי המודיעין. מה היה חלקם באירועים שהובילו לרצח? ועדת שמגר הסירה כמעט לחלוטין את האחריות לכישלון מהגוף בשב"כ שהיה אחראי על איסוף המידע המודיעיני, אספקת התרעה מפני האפשרות של רצח ראש ממשלה, על עיבודו של החומר ועל הפצתו. גוף זה הוא ה"אגף לישראל ולזרים", שנקרא אז "האגף לעניינים לא ערביים". במסגרתו פעלה אז, כמו היום, החטיבה היהודית, האחראית על מניעת חתרנות מדינית וסיכול טרור במגזר היהודי. בראש האגף עמד בשנים שקדמו לרצח רבין חזי כאלו וראש החטיבה היה אלי ברק, שהיה בעבר ראש לשכתו של פרי.

      עליית המתיחות בתקופת אוסלו

      כאלו נכנס לתפקידו באוגוסט 1993. חודש לאחר מכן, נחתמו על מדשאת הבית הלבן הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף, שבמסגרתם החלה ישראל בתהליך של העברת שטחים וסמכויות לרשות הפלסטינית שהוקמה בגדה המערבית וברצועת עזה. רבים בימין, גם בימין הפוליטי, שהיה מאורגן במפלגות כולל בליכוד בראשות בנימין נתניהו, אך בעיקר המתנחלים בשטחים, ראו בהסכמי אוסלו מעשה של בגידה, ובשרי הממשלה שחתמו עליו – קואליציה של מפלגת העבודה, מרץ וש"ס –"בוגדים". בשב"כ הבינו כי הסכמי אוסלו הם בעיני הימין קו שבר, שעלול להוביל חלק מפעיליו למעשי אלימות וטרור קיצוניים, מתוך רצון לחולל פרובוקציות ולדרדר את המצב, בתקווה שבכך יבלמו את תהליך אוסלו וימיטו עליו כליה.

      על רקע זה, הוחלט באגף הלא-ערבי ובחטיבה להרחיב את פעולות האיסוף וההערכה בקרב ציבור המתנחלים ובעיקר בקרב הגורמים הקיצוניים בתוכו. נעשה ניסיון לחדור לקבוצות שנתפסו כמסוכנות, ובעיקר קבוצת כ"ך שייסד הרב מאיר כהנא (שנרצח ב-1991 בניו יורק בידי מתנקש ערבי-מוסלמי), וקבוצת פורשים שכינו עצמם כ"ח, ולגייס בקרבם סוכנים חדשים (אבישי רביב שכונה "שמפניה" כבר היה סוכן מגויס זה כמה שנים). כמו כן, הוחלט להגביר את שיתוף הפעולה ואת התיאום עם היחידה לאבטחת אישים.

      הטבח במערת המכפלה והאחים קהלני

      ביטוי ראשון בעת ההיא לנכונות של אנשי ימין לשבור את כללי המשחק הדמוקרטי ניתן כבר בלילה קר בדצמבר 1993. מתנחלים פעילי ימין קיצוני הגיעו לפאתי תרקומיא, כפר גדול בדרום הר חברון, עצרו מכונית ורצחו בדם קר את שלושת נוסעיה הפלסטינים. בשב"כ העריכו מי היו הרוצחים ומתכנני הפעולה, אך לא הצליחו לתרגם את המידע לראיה משפטית כדי להעמידם לדין. החשודים ברצח ובתכנונו ממשיכים להימנות עם פעילי ימין קיצוני בשטחים.

      כחודשיים לאחר מכן, בפברואר 1994, נרשמה הקצנה בפעולות הטרור של הימין הקיצוני: ד"ר ברוך גולדשטיין מחברון, חסידו של כהנא, ביצע את הטבח במערת המכפלה, שבו רצח 29 מתפללים פלסטינים. ועדת החקירה בראשות מאיר שמגר (המכונה ועדת שמגר א'), שבדקה את הרצח, דיברה על הצורך של המשטרה, הפרקליטות וצה"ל להגביר את אכיפת החוק על התושבים היהודים בשטחים, המליצה לשב"כ להרחיב את הפצת הערכות המודיעין וההתרעות שלו לדרגי השטח במשטרה ובצה"ל.

      בשב"כ החלו ליישם את המלצות שמגר א'. באגף הלא-ערבי הוקמה יחידת מחקר קטנה, שכללה שני חוקרים, ותפקידה היה לשלב בין המידע שנאסף בכלי איסוף מודיעיניים, למידע שמקורו גלוי, כמו התבטאויות ופרסומים, ולספק הערכות מודיעין וסקירות על הלכי הרוח והכוונות של גורמי הימין הקיצוני. נקבעו נהלים להפצת המידע בתוך הארגון ומחוצה לו, למשטרה ולצה"ל, ונערכו התייעצויות תקופתיות בין שלושת הגופים, כשברקע הדברים גוברים צעדי המחאה של ארגוני הימין נגד תהליך השלום ונגד הממשלה – הפגנות, צעדות, חסימות כבישים והסתה לפגיעה פיזית בפלסטינים, ביהודים ובשרי הממשלה.

      מימין, יאסר עראפת, יצחק רבין בטקס קבלת פרס נובל – 1994 (GettyImages)
      פעילי הימין עוררו פרובוקציות בניסיון לבלום את תהליך אוסלו ולהמיטו עליו כליה. ערפאת ורבין (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

      בין לבין, חשף השב"כ בספטמבר 1994 את תכניתם של האחים קהלני מקרית ארבע– פעילי ימין קיצוני, שנחשדו כבר כמעורבים בתכנון ובביצוע פעולות שונות, לרצוח פלסטיני. אנשי המבצעים של השב"כ הצליחו להניח את ידם על כלי נשקם של האחים קהלני ולעקר את הנוקרים. שני האחים נסעו ברכבו של חבר מקרית ארבע לכפר בתיר, ועצרו את המכונית בצד הדרך. זיאד שאמי רכב באותה שעת בוקר על אופניו בחזרה לביתו שבכפר. אחד האחים שאל אותו בערבית אם יש לו כסף, ומשווידא כי הוא ערבי, הרים את הרובה, כיוון אותו לראשו וסחט את ההדק מטווח אפס. הרובה לא ירה. שאמי המבועת נמלט. אנשי השב"כ עצרו כעבור דקות אחדות את האחים, כשבמכוניתם כלי הנשק המעוקרים. הם הועמדו לדין ונידונו ל-12 שנות מאסר. כעבור חמש שנים, הם שוחררו מהכלא לאחר שהנשיא עזר וייצמן קצב את עונשם. לפני כמה חודשים, פסק בית המשפט כי עליהם לפצות את שאמי במאה אלף שקלים.

      חשיבותו של הטבח במערכת המכפלה כציון דרך הייתה גם בעובדה שהוא העלה אל סדר היום המודיעיני את סוגיית "המפגע הבודד". גולדשטיין פעל לבדו, אף שככל הנראה, על פי הערכת השב"כ, הוא יצא למסע הרצח שלו לאחר שקיבל פסק הלכה – היתר רבני לכך, מרב שזהותו אינה ידועה לשב"כ. גולדשטיין פעל משני מניעים: האחד, רצון לנקום את מותם של שישה מחבריו, שנרצחו זמן קצר קודם לכן בידי טרוריסטים פלסטינים בשובם מתפילת ליל שבת במערת המכפלה – "הרצח בבית הדסה". המניע השני היה לעצור את ביצוע הסכמי אוסלו.

      תפיסת "המדרגות"

      יחידת המחקר, החטיבה היהודית והאגף, החלו לתת ביתר שאת את דעתם למעגל הקסמים שהחל להיווצר. זוהי תפיסת "המדרגות". ככל שהממשלה המשיכה ביישום תהליך השלום, תוך שהיא נהנית מתמיכה של יותר ממחצית מהציבור, כך גבר תסכולם של הקיצוניים בימין, והתגבר החשש שינסו להסלים ולהקצין את פעולות הטרור שלהם.

      בפעם הראשונה, גובשו שני תרחישים של המקרה הגרוע ביותר. האחד, שייעשה ניסיון לפגוע במסגדים על הר הבית (תכניות כאלה היו כעשור קודם לכן לאנשי הטרור היהודיים "המחתרת היהודית", אשר רצחו כמה פלסטינים וניסו להתנקש בראשי ערים פלסטינים בגדה). התרחיש השני דיבר לראשונה במפורש על אפשרות של רצח ראש הממשלה.

      שר החוץ שמעון פרס וראש הממשלה יצחק רבין (AP , Jerome Delay)
      שנה לפני רצח רבין: התכנית הנועזת ביותר - התנקשות בפרס (צילום: AP)

      המידע מהסוכנים שזרם לחטיבה היהודית במהלך שנת 1994, מהאזנות לטלפונים וממקורות אחרים, הצביע על כך שגברה הנכונות של מיליטנטים יהודים לפגוע בראש ממשלה ובשרים. כמו כן, הגיע מידע על כך שרבנים מדברים על כך בגלוי והוציאו פסקי הלכה והיתרים רבניים לביצוע מעשים כאלה. הרב יואל בן נון מעפרה טען לאחר רצח רבין כי שני רבנים, דב ליאור מקרית ארבע ונחום רבינוביץ' ממעלה אדומים, נתנו ידם לכך. לעומת זאת, הרב שלמה אבינר מעפרה סרב להוציא פסק הלכה כזה, ואף קבע בפסק הלכה נגדי כי הדבר אסור.

      התכנית הנועזת ביותר בעת ההיא הייתה בסוף 1994. פעיל ימין קיצוני הגה תכנית מבצעית לפרטיה, להתנקש בשר החוץ דאז, שמעון פרס. דבר המזימה הגיע לידיעת השב"כ והוא סיכל אותה. אך פעם נוספת הוא לא הצליח לתרגם את המידע לראיה משפטית ולהעמיד את החשוד לדין.

      היו גם כמה תקריות שבהם ניסו פעילי ימין לפגוע ביוסי שריד, אז השר לענייני איכות הסביבה. פעם אחת תקף אותו אדם ממפוני סיני במסעדה באמצעות סכין. במקרה אחר, עקבו שני פעילי ימין – אחד מהם אוהד ברט, מדריך בתנועת בני עקיבא - במכוניתם אחר מכוניתו של שריד, ניסו להורידה מהכביש ליד נמל התעופה בן גוריון, ולביים תאונה שבה היה נפגע, ואולי אפילו נהרג.

      ציון דרך נוסף בתעוזה של פעילי הימין היה פעולה שהוביל הפעיל הקיצוני איתמר בן גביר, כשחסמו את מכוניתו של השר בנימין בן אליעזר ותלשו ממנה את סמלה. בן גביר הזהיר אז שכפי שהוא וחבריו הגיעו למכוניתו של בן אליעזר, הם ידעו להגיע גם למכוניתו של ראש הממשלה.

      בצד כל אלה, היו שני ניסיונות לפגוע פיזית ברבין – בהרצאה שנשא במכון וינגייט ליד נתניה ובאירוע בכיכר מלכי ישראל.

      ראש השב"כ לא הנחה לתגבר את אבטחת רבין

      במאי 1995, על רקע כל המעשים האלה, פרסם האגף הלא-ערבי דו"ח מודיעין סודי, שהופץ לבכירי השירות ולמפכ"ל המשטרה דאז, אסף חפץ. הדו"ח דן באפשרות של פגיעה בראש הממשלה.

      למרות כל הסקירות, הדו"חות, ההתרעות והניסיונות לפגוע בראש הממשלה, אגף האבטחה - שקיבל בינתיים תוספת של משאבים וכוח אדם – לא תגבר כראוי את האבטחה על רבין, והמשיך לאבטחו במתכונת הרגילה. משום מה, ראש השב"כ גילון לא יצא מגדרו ולא הורה למפקדי אגף האבטחה והיחידה לאבטחת אישים להיערך במתכונות של חירום.

      עם זאת, גילון ניסה בכל זאת להתריע על הסכנה בציבור. באוגוסט 1995, הוא נפגש בצעד נדיר עם עיתונאים, וביקש להעביר מסר נגד אווירת ההסתה שהתפשטה ברחבי המדינה נגד רבין וממשלתו. להסתה היו שותפים גם חברי כנסת של הליכוד, ובראשם נתניהו ואריאל שרון. אחד משיאי מסע ההסתה היה בהשתתפותם של שרון, נתניהו ועוד חברי כנסת מהליכוד ומפלגות ימין אחרות, בעצרת בכיכר ציון בירושלים, שבה הונפו שלטים עם תמונתו של רבין במדי אס.אס. "כל היום שומעים שרבין רוצח", אמר גילון בתדרוך לעיתונאים. דבריו, ועצם פגישתו עם העיתונאים, הכעיסו את שרון, שתקף אותו וטען כי הדיבורים על פגיעה בראש הממשלה הם המצאה של רבין עצמו ופרובוקציה שנועדה להסית נגד הימין. שרון השווה את רבין לסטלין.

      בנימין נתניהו ואריאל שרון (בוצ'צ'ו)
      היו שותפים להסתה נגד רבין. שרון ונתניהו (צילום: בוצ’צ’ו)

      ביולי 1995 הגיע לאגף של כאלו ולחטיבה של אלי ברק מידע מקצין מודיעין בפיקוד המרכז, אשר סיפר על איש מילואים בשם שלומי הלוי, שדיווח כי היה עד שמיעה לשיחה שבה דובר על לרצוח את רבין. לבקשת החטיבה, הוזמן הלוי למשטרה ושם תושאל בידי שוטרים. הוא סיפר כי שמע שיחה בשירותים הציבוריים של התחנה המרכזית בירושלים כי "תימני קטן", מתכנן לרצוח את ראש הממשלה. כשהגיע פרוטוקול תשאולו לשב"כ, ביקשו מהחטיבה היהודית מהמשטרה לזמן את הלוי לתשאול נוסף לשם הבהרת כמה נקודות שלא היו ברורות. גם בפעם השנייה טען הלוי כי אינו מכיר את אלה שהאזין לשיחתם. בהיותו איש מודיעין, נחשבה עדותו לאמינה והתקבלה כפי שמסר אותה. רק לאחר הרצח, התברר כי הלוי ידע שהתימני הקטן הוא הרוצח יגאל עמיר, אך לא הסגיר את שמו למשטרה ובמקום זאת בדה את סיפור השירותים הציבוריים.

      על רקע כל אלה, אפשר היה אולי לצפות גם מראש האגף חזי כאלו ומראש החטיבה אלי ברק, שידעו לפי המידע המודיעיני עד כמה גדולה הסכנה לרצח פוליטי, ליתר ערנות. נכון, האגף הוציא את סקירת המודיעין שלו, שכללה "התרעה אסטרטגית" לרצח ראש ממשלה, וכן יזם מבצעי פיקוח ומעקב אחר עשרות פעילי ימין קיצוני, שהתבטאו בדבר הצורך לרצוח את רבין. חלקם זומנו לחקירות ולשיחות אזהרה ומכמה מהם נלקח נשקם האישי. הוא גם הרכיב רשימה של עשרות פעילים, שהיו ל"בדוקאים" – כאלה שיש צורך לפקח ולעקוב אחריהם. יגאל עמיר היה באותה רשימה, וזאת על פי דיווחיו של אבישי רביב, שהיה אחד הבודדים שהצליח להתקרב אליו ולהתיידד עמו. למרות זאת, באגף לא הצליחו לקשור בין דיווחו החלקי של הלוי על התימני הקטן לעמיר.

      ניתן היה לעשות יותר

      בדו"ח הביניים של ועדת שמגר נכלל שמו של כאלו כאחד המוזהרים, שמסקנות הוועדה עלולות לפגוע בו. אך הוא ופרקליטו, דב וייסגלס, הצליחו בהמשך הדיונים לשכנע את חברי הוועדה כי הוא פעל ללא דופי. הוועדה קבעה כי "בשנה שקדמה לרצח, רבו ידיעות על כוונת אנשים שונים לפגוע בחיי ראש הממשלה ונשמעו התבטאויות ברוח זו. הסיכון לחיי ראש הממשלה היה ידוע ואף הוצג בשעתו לפני גורמים ממלכתיים המופקדים על האיסוף והאבטחה. צפי סביר חייב היה לקחת בחשבון סיכון לפגיעה בחיי ראש הממשלה".

      בפרק המסקנות נקבע כי גם בתחום של איסוף המידע, הערכתו והפצתו והטמעת הפצתו ניתן היה לעשות יותר, "אולם אין לתלות את הקולר בכך אך ורק בשב"כ בכלל ובגורמי האגף בשב"כ (הלא-ערבי – י.מ.) בפרט, אלא גם במשטרה שלא נערכה כדבעי לקליטת החומר, לא שקדה כראוי על הפצתו היעילה. משמע נתגלה כאן ליקוי שהיא במידה מכרעת מערכתי ולא אישי. המצב הקיים אינו מניח דעתנו אך לאור האמור לעיל לא נסיק מסקנות והמלצות כלפי חזי כאלו, אלא נתמקד במסקנות ובהמלצות בנושאים המערכתיים".