לפני שבע שנים ביצעה מדינת ישראל את אחד המעשים הטראומטיים, הקשים והכואבים בתולדותיה. היא עקרה חבל התיישבות ישראלי שלם, נסוגה לקווי 49' בגבולה עם רצועת עזה ופערה קרע נורא בעם.
התמורה על הנסיגה היתה אמורה להיות שקט בגבול. אם הטרור יימשך בכל זאת, הובטח לנו, אחרי הירייה הראשונה ישראל תכה את הפלשתינים בכל העוצמה, מכה קשה וכואבת, וכל העולם יגבה את התגובה הישראלית הקשה.
ישראל שילמה את מלוא המחיר - נסיגה עד המילימטר האחרון ועקירה עד היהודי האחרון. בפועל, הנסיגה הביאה להסלמה חסרת תקדים בטרור ובירי הרקטות. אף על פי כן, ישראל הבליגה שלוש שנים וחצי עד שהגיבה בתקיפות במבצע עופרת יצוקה. התגובה היתה לא רק אחרי הנסיגה אלא גם אחרי הבלגה ממושכת, אך הגיבוי הבינלאומי בא לידי ביטוי בעלילת גולדסטון ובמשטים למיניהם.
התמורה העיקרית של הנסיגה היתה אמורה להיות ההתנתקות בפועל מעזה. אבל נסיגה היתה, התנתקות - לא. ישראל המשיכה לנהוג כאילו היא אחראית לעזה, להאכיל את היורים בה ולספק חשמל מתחנה שטווחה בידי הפלשתינים כמטרת איכות אסטרטגית. גם בתקופות הקשות ביותר של טרור הרקטות, כאשר החיים בנגב המערבי היו בלתי נסבלים, המשיכו מאות משאיות להעביר אספקה לרצועת עזה בכל יום.
ומאחר שאנו מתייחסים לעצמנו כאחראים לעזה אחרי שנסוגונו ממנה, כך גם העולם מתייחס אלינו. אגדת ה"מצור" כביכול קנתה שבת ברחבי העולם, וישראל חוטפת גינויים מכל עבר בשל כך. כאשר נחשף מסמך המצביע על התכנון הישראלי איך למנוע משבר הומניטרי מן האויב היורה על אזרחינו, ומה ההרכב התזונתי ההכרחי שיש לספק לרצועה כדי למנוע משבר כזה - הוא מוצג כ"מסמך הרעבה". לעומת זאת השלטון הפלשתיני בעזה כלל אינו נדרש לאחריות כלפי אזרחיו. הרי אילו רק נתן הוראה פשוטה להפסיק את ירי הרקטות לעבר אזרחי ישראל, לא היו כל מגבלות על האספקה.
כל צעד המעודד פיתוח אזרחי של רצועת עזה רצוי ומבורך
שבע שנים אחרי הנסיגה מעזה ועקירת גוש קטיף, הגיעה השעה להתנתקות. על ישראל להתנתק מכל אחריות לעזה. על ממשלת ישראל להציב לוח זמנים קצר, להציג אותו לפלשתינים ולעולם, ובתהליך מובנה ומסודר להתנתק.
אין כל סיבה שצינור החמצן של הפלשתינים בעזה יהיה ישראלי. הפלשתינים הם חלק מהעולם הערבי, ועל העולם הערבי לסייע להם. פתיחת הגבול בין מצרים לרצועת עזה היא צעד חיובי מבחינת האינטרס הישראלי. הוא הדין בסיוע הקטארי לממשלת חמאס.
בתגובה פבלובית, ממשלת ישראל גינתה את ביקורו של אמיר קטאר חאמד בן ח'ליפה אל-ת'אני ברצועת עזה, והציגה אותו כצעד של תמיכה בארגון טרור. זוהי תגובה מוטעית. על ישראל לברך על כל צעד שינתק את עזה מעטינינו ויחבר אותה לעולם הערבי. כל צעד המעודד פיתוח אזרחי של רצועת עזה רצוי ומבורך, ומי ישקיע בפיתוח הזה אם לא מדינות ערב העשירות? מן הראוי שמדינות ערב תיקחנה על עצמן גם את שיקום ה"פליטים" כדי לפתור את הבעיה הזאת, שהם יצרו במדיניותם האנטי-ישראלית. ביקור שליט קטאר הוא צעד חיובי שעשוי לקדם את התנתקותנו מרצועת עזה.