במשך שנים רבות נשענה תנועת חמאס על איראן ועל סוריה כבעלות ברית שהעניקו לתנועה מחסה, ממון ואף אמצעי לחימה מתקדמים. הקשר ההדוק בין ראשי חמאס לבין איראן וסוריה הרחיק ממנה את מרבית מדינות ערב, אף את אלו שחשו אליה, דוגמת ערב הסעודית, קירבה אידיאולוגית דתית.
אבל כל זה השתנה בעקבות פרוץ האביב הערבי. במצרים התחלף שלטונו של חוסני מובארק בשלטון האחים המוסלמים, תנועת האם של חמאס. ואילו בסוריה פרצה מהפכה עממית בעלת גוון איסלאמי שאילצה את תנועת חמאס להתנתק מחיבוק הדוב של בשאר אל-אסד, למגינת ליבם וכעסם של האיראנים. לכך יש להוסיף את ניסיונו של ראש ממשלת טורקיה, ארדואן, אף הוא בעל ברית אידיאולוגי של תנועת חמאס, לפרוש חסותו על התנועות האיסלאמיות הסוניות בעולם הערבי.
אבל גם טורקיה וגם מצרים אינן ממהרות למלא את החלל שהותירו אחריהן סוריה ואיראן. מהבטחותיו של ארדואן בעקבות אירועי המרמרה לשבור את המצור על עזה לא יצא דבר. ואילו הנשיא המצרי מוחמד מורסי ממוקד בייצוב שלטונו ובמאבק בטרור האיסלאמי הקיצוני בסיני, ולכן רצועת עזה ותנועת חמאס אינן בראש סדר העדיפויות שלו.
לחלל שנוצר מבקש עתה לפרוץ האמיר של קטאר העתיד להגיע לרצועת עזה לביקור היסטורי. חשיבותו של הביקור, ביקור ראשון של ראש מדינה ברצועה תחת שלטון חמאס, כפולה. ראשית, יש בו כדי להעניק לגיטימציה לתנועת חמאס. אבל יותר מכך הוא מבשר על תרומה כלכלית נאה של קטאר לחמאס, שתסייע ללא ספק לתנועה לבסס את מעמדה ברצועה.
קטאר נוהגת כאילו היתה מעצמה אזורית
הנפגעת העיקרית אינה רק ישראל אלא גם הרשות הפלשתינית, שביקור זה של האמיר של קטאר הוא כל כולו על חשבונה. לשני אלו לא נותר אלא להביט בעיניים משתאות איך קטאר היא המעניקה חסות ותמיכה וגם לגיטימציה לתנועת חמאס, ואגב, גם עומדת בראש התומכים וגם התורמים למהפכה הסורית. זאת לאחר שקודם לכן העניקה לגיטימציה ערבית למעורבות האירופית בלוב, שהפילה את משטרו של מועמר קדאפי.
ואכן, קטאר נוהגת כאילו היתה מעצמה אזורית בעלת חשיבות ועוצמה, בלא כל יחס ופרופורציה לגודלה ולכוחה האמיתי של נסיכות זו. היא היתה למשל הראשונה מבין מדינות המפרץ שקשרה קשרים עם ישראל, אירחה מדינאים ישראלים ופתחה נציגות ישראלית בדוחא. זו התקיימה עד מבצע עופרת יצוקה בראשית שנת 2009. עוד קודם לכן פעלה לקדם הידברות בין איראן לבין העולם הערבי. אבל בה בעת מצויה בקטאר מפקדת הכוחות האמריקניים במפרץ הפרסי.
המשחק של קטאר ברור. מדובר בשילוב שאיפות הגדלות של משפחת המלוכה ושל העומד בראשה ואידיאולוגיה ווהאבית שבה מחזיקים שליטי הנסיכות, אבל גם במשחק הישרדות שעניינו הבטחת ביטחונה ועצם קיומה של קטאר. מרבית תושביה הם עובדים זרים המקיימים את הנסיכות אבל לא נהנים מפירות השפע והעושר, שלהשגתו הם תורמים יותר מבניה של קטאר עצמם.
כל שנותר לשליטי קטאר הוא להמשיך בכל מחיר את ההצגה, להתנהג כמעצמה אזורית רבת עוצמה ולקוות שאיש לא יתעורר לגלות שהמלך - או לענייננו, האמיר - הוא עירום.