השופט העליון דן זינגל הביט נכחו בתדהמה. הוא רכן לעבר הקלדנית ושאל: "שמעת מה הוא אמר?". לימור הנהנה במבוכה. הוא הביט ממרום מושבו בנאשם, דוד בן מנחם, במבט מצמית, השמור אצלו רק לרעייתו או לעלבונות קשים במיוחד. אך בן מנחם, אחוז זעם בלתי נשלט, שב והטיח בו את המילים: "מי אתה בכלל, יא מושתן?! ילד מפגר!".
מני כהן, קצין המשטרה המיוזע וכבד הגוף המכונה על ידי פקודיו "ברוס", התעשת ראשון. הוא ניתר מקצה הספסל בזינוק וירטואוזי שלא היה מבייש את ברוס לי, ונחת על בן מנחם המופתע. הוא כיסה את פיו בכף ידו הגדולה, והושיבו באחת למקומו. דממה כבדה השתררה באולם. כבוד השופט זינגל ניסה לשוות לקולו את הנימה הסמכותית הרגילה, אך רק השתנקות נזעמת, התובעת את עלבונה, פרצה מפיו.
דווקא לו זה מגיע? הוא, חביבם של הסנגורים ואימת המשטרה. הוא, שלעולם ישית לבו לעבריין, ויטה אוזן אוהדת לצרכיו ומצוקותיו. הוא, שבניגוד לעמיתיו הרכרוכיים והרופסים, המקבלים כלאחר יד את נימוקי הפרקליטות והמשטרה, תמיד הקפיד על קוצו של יוד בעיגון זכויות הנאשם - הקפדה בלתי מתפשרת, ללא שום הנחות למשטרה. הוא, שמקור גאוותו הגדול היה אותו פסק דין תקדימי שזיכה את יוסף נגיסאללהמחטיפה ואונס של ילדה בת חמש, משום שהשוטר לא הקריא בשפת טיגרה האריתראית את זכויותיו. הוא, השופט דן זינגל, שעמד בגבורה ובמסירות נפש של ממש מול עיניהם הדומעות של משפחות הקורבנות, ולמרות הלחץ, מעולם בארבע שנות כהונתו, לא החמיר עם אף עבריין. להיפך. אז דווקא לי, חשב, מגיע התפרצות כזאת, מהזבל הזה?...
קול הבריטון הרך שלו חזר בסופו של דבר למנעד הראוי. הוא צמצם עיניו, כחכח בגרונו וסינן בקול רווי פאתוס, כמתבקש: "מדינת ישראל איננה יכולה לעבור לסדר היום על העלבת עובד ציבור. עובדי ציבור אינם יכולים להיות מרמס וטרף קל, רק מכיוון שממלאים הם את ייעודם. דברי בלע אלה מהווים ערעור מוחלט לא רק עליי אישית, אלא על גם המדינה שאני נציגה. אני מורה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים, ומצפה לנקוט נגדו יד קשה, למען יראו וייראו".
לפתע התרומם ממושבו הסנגור, עו"ד לירן משיח, וכחכח גם הוא בגרונו. "אם יורשה לי, כבודו", פתח. השופט חזר והתיישב במקומו. מה רוצה הנחש החלקלק הזה? "אם יורשה לי, כבודו. עם כל ההסתייגות מההערה האומללה של מרשי, אותה אני מגנה בכל פה, ובכן... זה מותר לו". "מה?", שאג השופט, מאבד ממזגו השיפוטי המפורסם. משיח חייך. "ובכן... צר לי, אך זה בהחלט מותר לו". "לאדוני יש בתיקו תקדים?", שאל השופט זינגל בלעג. משיח הבליע חיוכו. "למען האמת... אהמממ... כן".
בשם חופש הביטוי
הסיפור הזה הוא כמובן כולו אגדת ילדים מוחלטת, פרי מוחו הקודח של הכותב. כולו, למעט פרט אחד: אכן, יש תקדים. בית המשפט העליון, בהרכב בראשות השופט סלים ג'ובראן, זיכה בשבוע שעבר מעבירה של העלבת עובד ציבור אדם שהואשם כי בעת מעצרו, הטיח באחד השוטרים את המשפט המלבב הבא: "מי אתה בכלל, יא מושתן?! ילד מפגר!". בית המשפט העליון קבע כי אין במילים שנאמרו בעידנא דריתחא כדי העלבת עובד ציבור.
במילים אחרות: מאז ה-16 באוקטובר 2012, על פי תקדים משפטי, רשאי כל אזרח לגדף באוצר מילים דומה את נציגי המדינה - שוטרים, עובדים סוציאליים, מורים וכדומה - שכן אליבא דבית המשפט העליון, הדברים נכללים במסגרת חופש הביטוי, ואין בהם משום פגיעה אישית. זהו בהחלט חידוש מרענן.
ככלל, בית המשפט סלחני ביותר בתגובתו למתקפות מילוליות והטחת עלבונות בעובדי ציבור. בבקשם סעד והגנת מבית המשפט, הם נתקלים לרוב בכתף קרה, בנימוק המתמקד בצורך בשמירה על חופש ביטוי. גם אם מדובר בהפגנות מול ביתם של קציני צה"ל, כשילדיהם מתמלאים אימה, או מול מעונה של מנכ"לית הביטוח הלאומי, או על המדרכה מול ביתם של עובדי משרד הרווחה. כל זאת, עד שהדברים מגיעים להפגנות מול בתי שופטים. או אז, מיד מזדעקת מערכת המשפט כאיש אחד להגן על עצמה. חופש הביטוי הנאצל נמוג באחת.
לא נותר אלא לבחון כיצד יתמודד בית המשפט העליון ביום בו ייאלץ להתמודד הוא עצמו עם מתקפה מילולית ישירה כזו בין כתליו. האם עקרון השוויון והצדק יעמוד אז כנר לרגליהם של השופטים? או שמא צפוי התוקף לשלוש שנות מאסר. המספר הזה אינו מקרי: זהו העונש הכבד ביותר שהושת אי פעם בגין זריקת נעל. רק במקרה, כמובן, הייתה הנפגעת נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, כבוד השופטת דורית בייניש.
אמון הציבור במערכת המשפט הנו אבן יסוד בחברה המודרנית. הצדק חייב להיות ללא משוא פנים, שוויוני, ללא מורמים מעם. ובעיקר עליו להיות עיוור. רק כך יישאר סיפורנו זה אגדת ילדים בלבד.
הכותב, עודד עילם, הוא בכיר לשעבר במערכת הביטחון