שיטת הבחירות בישראל מכתיבה גורל אכזר למפסיד בהן - הליכה ממושכת למדבר הפוליטי השומם, וחוסר אפשרות לתרגם את רצון בוחריו לעשייה פרלמנטרית. לכן, אם מקבץ מפלגות המרכז חפצות חיים ושלטון, מן הראוי שיכינו את עצמן כבר כעת למהלך מאחד יצירתי, שייתן להם את המסה הדרושה למהפך שלטוני, מסה קריטית כזאת יכולה להתקיים רק עם הקמת ברית פוליטית.
בעולם העסקי, "ג'וינט ונצ'ר" (Joint Venture - JV) הוא התקשרות אד-הוק בין חברות לצורך פעילות מסוימת, לעניין מוגבל ולזמן מוגבל. זהו פיתרון משימתי שמבטא מפגש אינטרסים לצורך הצלחה נקודתית בנושא מסוים. זהו בדיוק הפתרון הנחוץ כיום למקבץ המפלגות הממוקמות במרכז המפה פוליטית, אלה השונות בשמותיהן אך דומות במהותן. כיום, עיסוקן המרכזי הוא נגיסה זו בבשרה של זו, במאבק הקשה על אותו נתח שוק באוכלוסיית הבוחרים. האם סבורים ממנהיגי המרכז שיצליחו בכוחות עצמם לנצח ולהנהיג? אם כן, אלו חלומות סרק שנתווים על ידי יועצים ובעלי עניין מסוגים שונים.
נעשה לרגע תרגיל תרגיל סימולצייה וירטואלי: אם היו מכניסים לחדר אחד את אהוד אולמרט, ציפי לבני, שלי יחימוביץ', יאיר לפיד ושאול ומופז, ואומרים להם: חברים, הבחירות קרבות, ויש לכם שתי אופציות לבחירה. או שתדעו להתחבר לקבוצה אחת גדולה ולקחת פיקוד, או שנכונו לכם ארבע שנות אופוזיציה משמימות. במה היו בוחרים במקרה כזה? התשובה די ברורה.
אומנות יצירת האפשרי בתוך עולם הבלתי אפשרי
ככל שהולכת ומתגבשת מפת המפלגות לקראת הבחירות, מתבהרת עובדה אחת ברורה, שלא צריך שום סקר כדי לתקף אותה: כ-50% מהציבור חונה כעת במרכז המפה הפוליטית, וממתין להתפתחויות ולהרכבי הנבחרות שיעלו על המגרש. כל הגוש הענק הזה, שמצוי היום פוטנציאלית במפלגות העבודה, קדימה ו"יש עתיד" הוא שיכריע מי ינווט את המדינה בארבע השנים הבאות - גוש הימין או גוש המרכז החדש.
הגוש הזה יכול לעלות על מגרש המשחקים הפוליטי כשהוא מפוצל - ואז הוא צפוי להיתייבש על ספסלי האופוזיצייה ארבע שנים, ומשם לשלוח חיצי ביקורת בנאליים לעבר הממשלה; או להתחבר ולקחת במהלך מפתיע את כל הקופה. הציבור שיבחר בו אדיש ברובו למותגי המפלגות ומתקשה לעמוד על ההבדלים בינן; הוא מיוצב, ולא ינוע ימינה כשם שהציבור מימין לא ינועו למרכז; אך הוא כן יהיה מוכן להתנייד פנימית, ממותג למותג, ללא כל סיבה אמיתית.
אך אם יאחדו כל אלו כוחות, תופיע לפתע לנגד עינינו "נבחרת חלומות" פוליטית. בהיבט הפרסונלי, יש במיקבץ הזה מגוון של אישים מרתקים ובעלי שיעור קומה, חלקם ותיקים וחלקם חדשים. ה"דרים טים" תוכל להעמיד בראשה את אולמרט על כל מגבלותיו, לתת את ההגה הבטחוני בידיו האמונות של גבי אשכנזי, את הצד החברתי יובילו שלי יחימוביץ, יאיר לפיד, עמיר פרץ ויעל גרמן ציפי לבני, חיים רמון ושלמה בן עמי יידעו להוביל את מדיניות החוץ; סטנלי פישר יקבל את דין התנועה ויהיה שר האוצר.
ומי חסר בפאזל? שחקן אחד עם מפלגה אחת, אביגדור ליברמן עם ישראל ביתנו. האיש הצבעוני הזה, שמביא עמו פוליטיקה מסוג אחר וראייה שונה של הנושאים המרכזיים שעל סדר היום הלאומי, היה יכול - הוא והציבור הרוסי הענק שנוהר אחריו - להוסיף את הגוון הימני הרצוי והמפוכח, שכה חסר לגוש המרכז.
פוליטיקה היא אומנות יצירת האפשרי בתוך עולם הבלתי אפשרי - ולכן ככה צריכה להיראות נבחרת החלומות, מגוון של דעות שהמשותף להן רב על השונה בנושאים המרכזיים; שורה של אישים שיכולתם האישית איננה מוטלת בספק, שהמטרה המשותפת לכולם מאפשרת להם להתנער מדעות קדומות, מאגו, ומזנבות של עסקנים וחברי מרכז שמשתרכים אחריהם.
לסיכום - המרכז הפוליטי בישראל, המנקז לתוכו ציבור ענקי, היה ונשאר גמיש בדעותיו ופרקטי בהחלטתו. הוא פתוח לשמות חדשים עם מסרים רעננים, ומהווה קרקע פורייה לשינויים שיביאו תקווה. על הבסיס הזה צמחו ועלו בעבר ד"ש, צומת של רפול (מפלגה של איש אחד) שינוי על גלגוליה השונים, הגמלאים, קדימה עם שרון, וכעת בתור יאיר לפיד. הציבור מוכיח שוב ושוב שהוא צמא למנהיגות חדשה, לאנשים חדשים, וינצור את החלטתו עד קרוב למועד ההצבעה. יש כאן הזדמנות פז. האם ישכילו מפלגות המרכז לנצל אותה, או ששוב יאבדו את עצמן לדעת באופוזיציה, מנתחות את הסיבות לכשלונן?
הכותב, אודי שמחוני, הוא תא"ל במיל'