בעוד ימים יביך, אכן יביך, מחנה השמאל את מוקירי זכרו של ראש הממשלה שנרצח, יצחק רבין ז"ל. במוצאי השבת הקרובה תתקיים בכיכר רבין העצרת הראשונה, ושבוע לאחר מכן עצרת זיכרון נוספת, באותו מקום וממש באותה שעה. אלה הן שתי עצרות הזיכרון הפוליטיות, מטעם השמאל. ביום השנה ה-17 לרצח תתקיים, כנהוג, עצרת הזיכרון הממלכתית בהר הרצל.
לאחרונה ביקשו להיפגש עימי אנשי תנועת "דרור ישראל", כנראה במסגרת פגישות הסברה שערכו כדי לנמק, או לתרץ, מדוע הם מתעקשים על מימוש יוזמתם לקיום עצרת נפרדת מזו המסורתית שבהפקת חמי סל. מאז הרצח הפיק סל, בוגר השומר הצעיר, את כל העצרות בכיכר, זו שהשנה אולי כבר לא תהיה הומה אדם כבעבר. זו דרכו של עולם: שחיקת הזיכרון, גם אם מדובר בראש ממשלה שנרצח.
זאת ועוד: עקב התכנים הפוליטיים עד כדי הטחת האשמות כוללניות במחנה הימין, הדירו מחנה זה והציונות הדתית את רגליהם מן הכיכר, כי חשו, ובצדק גמור לעניות דעתי, כי אינם רצויים במעמד "זיכרון פוליטי" זה. ראוי לציין כי אישים ממחנה הימין והמרכז נאמו בעצרות, אך השר לשעבר נתן שרנסקי, למשל, נתקבל בכיכר בקריאות בוז בהופעתו באחת העצרות.
מה טוענים אנשי "דרור ישראל" (למעשה, תנועת בוגרי הנוער העובד והלומד)? לדבריהם, "אין מספיק דגש על תופעת ההסתה שקדמה לרצח", כפי שאמרו לי. הם סולדים מן הדגש על "אוסלו", כפי שהוא מובע בעצרת המסורתית, בהפקת חמי סל. אנשי "דרור ישראל" סבורים כי עצרת לזכר רבין חייבת לעמוד בסימן "חשבון נפש" נוקב, עימות חזיתי שצריכה לעשות החברה הישראלית עם ערכי הדמוקרטיה במדינתנו. כלומר, דגש חזק על פוליטיקה. אנשי "דרור ישראל" מבקשים, לפי הבנתנו, להשחיז, לחדד עוד יותר את חילוקי הדעות בציבור, והפעם גם בעצרת לזכר יצחק רבין. לעומת זאת, מציין חמי סל בתגובה, כי אישי שמאל דוגמת יוסי שריד וחגית עופרן ("שלום עכשיו") נשאו בעבר דברים בעצרות.
התנצחות בתוך השמאל שמעוררת צחוק
התוצאה השנה תהיה אומללה לשמאל: שתי עצרות בכיכר. בין שני המחנות הוחלפו מסמכים ותזכירים שתכליתם להשיג יעד ראוי: עצרת אחת. אך לא. אתה מעיין בתזכירים, בפרוטוקולים, ב"ניירות עבודה" שהוחלפו בין שני המחנות, ומתקשה להבין: עומס כזה של הנמקות וניסוחים? אולי זה יאה לטיוטות של הסכם שלום בתום מלחמה בין צבאות, אך אינו הולם ניסיון להשגת הסכמה כתובה בין שני מחנות. סליחה, אבל אפילו הצצה דרך עדשות מיקרוסקופ אלקטרוני תתקשה לזהות את ההבדלים ביניהם. והשומע, אולי קורא הדברים, רק מגחך למקרא חילופי הדברים, בכתב ובעל פה.
ועוד משהו, בתחום הסקת המסקנות: מה צריך לעניין באמת את שני המחנות האלה, ובייחוד את אנשי "דרור ישראל": זכרו של רבין או התנצחות בתוך השמאל, בסגנון הורדת ידיים פוליטית, שמעוררת אך צחוק? כך אמרתי לאנשיהם שנפגשו עימי, ביוזמתם. האם כך, בשתי עצרות פוליטיות נפרדות, שבוע אחר שבוע, יציין השמאל את זכר רבין? ומה צריך לחשוב לו האזרח מן השורה שזכרו של רבין יקר לו במאוד? האזרח מזועזע מן הרצח האיום, גם 17 שנים אחרי, אבל האש הפוליטית לא בוערת בקרבו, כפי שהיא בוערת בתוך המתנצחים המפולגים.
במקום אחר, העליתי את האפשרות, הדמיונית צריך להודות, כי מארגני העצרת בכיכר רבין יזמינו את ראש הממשלה נתניהו לנאום. מובן מאליו כי זה לא קרה ונראה שאף לא יקרה. לימים, האזנתי לדברים שאמר בראיון רדיו איתן הבר, לשעבר מנהל לשכתו של ראש הממשלה, שאמר על הצעה כזאת: "למה לא?". הוא לא הזדעזע. אילו כך היה קורה, אין ספק כי לצד הביקורת החריפה שהיתה נשמעת כלפי עצם נוכחות נתניהו במעמד כזה, ייתכן שהיתה משתררת בציבור גם תחושה אחרת, שונה בוודאי מן התכנים המפלגים עתה את חוגי השמאל לקראת יום השנה לרצח.