"במשך שנה שלמה לוטי מלווה אותי לכל מקום, ללימודים ולעבודה והיא נמצאת איתי 24 שעות ביממה במהלך שנה, שבסופה אאלץ להפרד ממנה", מספרת הדר לוטן, סטודנטית המשמשת כאומנה ללוטי בת השנה, כלבת נחייה הנמצאת בהתלמדות מתקדמת. "כשאני הולכת איתה ברחוב, בגלל הווסט המיוחד שלה, הרבה אנשים לא נשארים אדישים ועוצרים אותנו כדי לשאול שאלות".
תהליך הכשרה מורכב וארוך
בישראל מוכשרים מידי שנה כ-35 כלבי נחיה, ובסך הכל מתהלכים ברחובות ישראל 220 כלבים כאלה, שאומנו על ידי ה'מרכז הישראלי לכלבי נחיה' שעוסק בהכשרה ואילוף כלבים והתאמתם לאדם עיוור הזקוק לסיוע בחיי היום יום. "בחרנו להתמקד בעיקר בגזעים מסוימים כמו לברדור וגולדן רטריבר", מסביר עמי תורן, מנהל צוות אימון והדרכה במרכז. "תשעים אחוז מכלבי הנחיה בעולם מגיעים מהגזעים הללו בשל מכלול תכונות שמתאימות לעבודה הזאת, כמו רצון להשתתף באימון ובעבודה, גודל מתאים, אופי נוח, מוניטין טוב, ואולי תתפלאו לשמוע גם מראה מזמין ולא מרתיע לציבור", הוא מסביר.
תהליך ההכשרה של הכלבים הוא ארוך ומורכב, הבנוי מאימון פורמלי ובלתי פורמלי. "בחלק הלא פורמלי, בגיל שישה שבועות הגורים כבר מתחילים בחשיפה הדרגתית לכל מיני גירויים. בגיל שמונה שבועות הם עוברים למשפחה אומנת, שהם למעשה מתנדבים מסורים המגדלים עבורנו את הכלבים לתקופה של שנה, ומקבלים מאיתנו הדרכה מלאה כיצד לגדל את הכלב בצורה כזאת בכדי לעצב אותו למטרה הסופית", מסביר תורן.
משפחות אומנה לשנה
משפחת האומנה אחראית לחשוף את הגורים לגירויים כמו אוטובוסים, קניונים, כלבים, חתולים וילדים ולמעשה לחנך אותם להיות חלק בלתי נפרד מהבית, כמו גם שותפים נוחים לדירת מגורים. בנוסף משפחת האומנה אחראית לחינוך לצרכים והתנהגות טובה. "אני הגעתי לאומנה של כלבי נחיה בכלל במקרה", מספרת לוטן, "מאז ומתמיד כלב החלומות שלי היה גולדן רטריבר, אז הלכתי לאמץ גולדן מעורב שהיום מגיע לי לקרסול ושוקל שישה קילו. יום אחד ראיתי גולדן מהמם ברחוב והבעלים שלו סיפרו שהוא היה מיועד להיות כלב נחיה אבל הוא נכשל כי הלך ברחוב ונתקל בעמודים, ודרכם שמעתי על האומנה", היא מספרת.
מדי חודש מגיע לביתה של הדר מדריך מטעם המרכז לכלבי נחיה ומלמד אותה תרגילים חדשים. "בהתחלה לימדתי את הכלבה פקודות בסיסיות כמו 'לשבת' ו'ארצה', ועכשיו שהיא כבר גדולה מצפים ממנה ללכת בקו ישר, להתעלם מכלבים וחתולים, לא להגיב לקולות חזקים ובעצם להתרכז רק במה שצריך", מסבירה לוטן. האילוף גם מתמקד נושאים ספציפיים כמו איך עולים לאוטובוס, איך מסמנים מדרגות עולות ויורדות, כניסה למעלית ועליה במדרגות נעות. "שיטת האימון עצמה מבוססת על שיטה חיובית בעיקרה", מסביר תורן. "אנחנו נותנים לכלב חיזוקים חיובים בדמות צ'ופרים ועובדים בשיטת ה"קליקר", שהיא שיטה שפועלת על פי עיקרון ההתניות של פבלוב, בה הכלב מקשר בין ביצוע הפעולה לתגמול חיובי", הוא מסביר.
"אחרי כשנה במשפחה אומנת, הכלב מגיע לשלב של האימון הפורמלי יותר, חוזר אלינו למרכז, ושם הוא מוצמד למאמן מוסמך המלמד אותו את עבודת הנחיה, החל ממשמעת בסיסית ועובר דרך הובלה, הימנעות ממכשולים, מעקף במכשולים ועצירה במדרגות", מסביר עמי. "רגע הפרידה של האומנה מהכלב הוא בוודאי לא קל ואי אפשר להתעלם מזה, אומרת לוטן. "אני כל הזמן חושבת על הפרידה שמתקרבת, אבל זה חלק מההתנדבות הזאת, אם לא נפרד אז לוטי לא תוכל להיות כלבת נחיה ולעזור לעיוורים".
"ממש כמו GPS"
"הקשר שלי ושל וולטר הלך ונבנה בהדרגה", מספר איתם ישראלי הזכור לרובכם מתוכנית "האח הגדול" אליה נכנס עם וולטר, כלב הנחיה הראשון שלו. "תהליך ההיכרות וההסתגלות נמשך איפשהו בין שלושה לשישה חודשים ובסופם עבדנו בצורה די מושלמת יחד. משם זה הולך ומתפתח. וולטר התבגר והפסיק עם השטויות שכלב צעיר עושה ולמד להכיר את אורח החיים שלי. הוא אפילו מכיר כל פינה בתל אביב ויודע לאן אני רוצה להגיע, ממש כמו GPS", הוא אומר.
"השידוך בין הכלב לעיוור הוא מאוד קריטי", מסביר עמי. "בסוף האימון הפורמלי אנחנו מבצעים במרכז ראיון, בדיקה מעשית, ושיחה ארוכה, שהמטרה שלהם היא ללמוד את אורח החיים של האדם והצרכים שלו, וכך להתאים לו את הכלב האידיאלי", הוא מסביר. הקריטריונים להתאמה מתחילים מהטמפרמנט הבסיסי של הכלב לעומת הבן אדם העיוור, אחר כך לעומס העבודה והחיים של אותו אדם, לקצב ההליכה, לכמה האדם יכול להשתמש בכוח ועוד. אחרי שהשידוך נעשה, מגיע האדם לקורס של 18 יום בתנאי אירוח מלא בו עובדים על הקשר עם הכלב. לאחר מכן מגיע מדריך אל מקום עבודתו וביתו של העיוור לשבוע, ועובד איתו על מסלולי הליכה שונים בסביבה שלו.
"עד לפני כמה שנים עוד הלכתי עם מקל הליכה לעיוורים", מספר ישראלי. "זה דבר אחר לגמרי מכלב נחיה. עם מקל אתה לבד עם עצמך, מכה בחפץ קר מצד לצד ומבריח אנשים. כלב לעומת זאת מקרב אנשים אליך, כל אחד ניגש ומתקשר. הוא כלי לחיבור עם הרחוב, לתקשורת עם אנשים. מעבר לזה שזה שמדובר בכלי עבודה, וולטר מבחינתי הוא כמו עוד בן אדם, חבר אמת שאתה נמצא איתו 24 שעות ביממה. כשאני חוזר מאוחר בלילה הביתה אני יודע שאני לא לבד".
מלחמה בלתי פוסקת על נגישות למקומות ציבוריים
אחת הבעיות הכי שכיחות לעיוורים המשתמשים בכלבים וגם לבתי האומנה המסייעים היא הנגישות למקומות ציבוריים עם הכלב. לוטי, הכלבה של הדר למשל, מתלווה אליה לכל מקום הודות לווסט ולאישור מיוחד שברשותן, שאינו מספק בחלק מהמקרים. "לפעמים יש מלחמות בלתי פוסקות מול גורמים שונים, כמו באוטובוסים למשל", מספרת לוטן. "יש לי מסמך של משרד התחבורה שאומר שכלב נחיה באימון לא צריך לשלם כרטיס, אבל נהגים לא מודעים לזה ובאופן קבוע יש איתם ויכוחים".
גם ישראלי מעיד על הקושי שמתווסף לאדם עיוור שמחזיק בכלב נחיה, "לפעמים במסעדות מהססים אם להכניס אותי עם וולטר או לא", הוא מסביר. "קורה שהמארחת משאירה אותנו בכניסה והולכת לבדוק עם המנהל, אבל לרוב פשוט מושיבים אותי בשולחנות בחוץ. גם נהגי מוניות לא תמיד עוצרים, יש את אלה שכנראה ממשיכים לנסוע ואני לא יכול לדעת על כך אפילו, אחרים אומרים שהם עמוסים או אלרגיים. כמובן שיש את הטובים שלא מקבלים את העובדה שחברם לתחנה סירב לעלות אדם עיוור עם כלב ונוסעים מיד לאסוף אותי".
"למרות שתחום אימון כלבי הנחיה בישראל נחשב ליחסית מפותח ואחוזי השימוש של עיוורים בכלבי נחיה הולך וגדל עם השנים, מבחינת הנגישות לעיוור, יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות", אומר תורן. "כניסה למקומות ציבוריים עשויה להיות עסק מסובך לעיוור עם כלב נחייה, וזה נורא מתסכל שעוצרים אדם עיוור בכניסה לקניון ולא מתירים לו להכניס את הכלב כפי שמוכרחים על פי חוק".