הפריימריז - לא מה שהיה פעם

לפתע, בלי שחשנו בכך, שיטת הפריימריז של המפלגות לבחירת מועמדיהן לכנסת שובקת חיים לאיטה. אנחנו קוראים על מועמד שמצטרף למפלגת לפיד ומיקומו תלוי במנהיג הרשימה, וכך גם בישראל ביתנו וכמובן בש"ס, שבה מאז ומעולם מכתיר הרב את המועמדים - מי לשבט ומי לחסד. הליכוד, מפלגת העבודה ומרצ עדיין מקיימות פריימריז בין חבריהן ונבחריהן, אבל במקום לעשות זאת בגאווה הן כאילו מתנצלות על שימור המסורת מול הקאמבק של הוועדות המסדרות.

שיטת הפריימריז איבדה חלק מיתרונותיה הציבוריים בעקבות הדיבורים על "דילים" ועל "מפקדי ארגזים", ועל ההוצאה הכספית הגדולה של המועמדים עצמם. אבל שיטה זו באה לעולם בעקבות מרד בשיטת קביעת המועמדים בידי ההנהגות הקודמות. במפא"י לא היה למועמד כל סיכוי להיכלל ברשימה אם גולדה מאיר סנטה בו, ובתנועת החרות איש לא היה יכול לחלום על מקום ברשימה ללא ברכתו של מנחם בגין. שיטת הוועדה המסדרת הביאה לקונפורמיזם מחשבתי ולחוסר נכונות ליטול סיכונים. בעת הרכבת רשימת מועמדי המערך לבחירות 1969 הורחקה שולמית אלוני לירכתי הרשימה. בכנסת השישית היא היתה פעילה נמרצת וקולנית בנושא שלטון החוק וזכויות האזרח, אבל הנון-קונפורמיזם שלה הרחיק אותה מספסלי המליאה.

תנועת החרות שבתוך הליכוד הייתה הראשונה שבעטה בשיטה הקודמת. אני זוכר שלפני הרכבת רשימת המערך לבחירות 1981 ישבה הוועדה המסדרת של מפלגת העבודה, בראשות שמעון פרס, ועסקה בהרכבת הרשימה לכנסת. באותה עת נראתה הדמוקרטיה במיטבה בגני התערוכה - תנועת החרות בחרה את אנשיה באורח דמוקרטי, ולכל מועמד ניתנה הזדמנות להציג עצמו בפני ציבור חברי תנועתו, במקום להיאבק על מיקומו מול ועדה מסדרת "יוקרתית" שבה חוקי המשחק שונים בתכלית.

סוף 1984 נבחרתי לכהן כמזכ"ל מפלגת העבודה, ויחד עם חברים אחרים השגנו רוב לשיטת הפריימריז. הלכנו לבחירה ארצית ומחוזית בוועידת המפלגה, ומחליפי, מיכאל חריש, המשיך את הקו ביצירת פריימריז כוללים של כל חברי המפלגה. החברים חשו עצמם שותפים לתהליך ההרכבה, ובהתאם לכך - שהנבחרים חייבים גם להם דין וחשבון. ב-1996 היו למפלגת העבודה כ-300 אלף מתפקדים, וב-1999 פחות מ-200 אלף. ציבור גדול כל כך חשוף פחות לדילים, ומעמדו הציבורי של האיש הפוליטי בא לידי ביטוי בבחירתו בפורום רחב כזה.

כיום הסיסמאות כבשו את מקומה של התודעה הדמוקרטית. הלגיטימציה שנותנת התקשורת לשיטת הוועדה המסדרת היא רגרסיה בראייה הדמוקרטית ומתן זכות למנהיגים בעיני עצמם לקבוע סדרי קדימויות, בלי לשתף ציבור גדול במעשה הבחירה.
יתכן שבטווח הקצר עשוי תהליך הוועדה המסדרת להיראות סביר, לנוכח כניסתם של "אנשים טובים" למפלגות החדשות. אבל כאשר תחלוף שעת הרצון ויפוג הקסם, עלולה תנועתו של יאיר לפיד, למשל, לקמול מהיעדר פעילים שהיו יכולים להשתתף במעשה המרכבה.

אני מכבד אנשים כסתיו שפיר ועומר בר-לב היום, ובוגי יעלון בעבר, שהצטרפו למפלגות בלי שיובטח להם מיקום ברשימה, ושהם צריכים להיאבק עליו. דמוקרטיה מסודרת דורשת מפלגות חזקות שיקיימו שיטת בחירה פתוחה ורחבה לבחירת מועמדיהם.