פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שמולי בפוליטיקה: הטריקו והג'ינס עשו את העבודה

      שני מתמודדים הצטרפו השבוע לפוליטיקה: יעקב פרי ואיציק שמולי. לשניהם זכויות ואיכויות, אבל רון שביט סבור כי מי שעוזב את כורסת יו"ר הבנק לא יכול לדבר בכנות על הקרבה

      שתי מפלגות ערכו השבוע מסיבות עיתונאים להצגת ה"רכש" החדש: שלי יחימוביץ' ואיציק שמולי בעבודה, יאיר לפיד ויעקב פרי ב"יש עתיד". למען האמת, זכות ראשונים אין כאן. כבר התרגלנו במערכות הבחירות האחרונות לסכמה הקבועה: החתן או הכלה נכנסים בהתרגשות לחופה ושותפים לאירוע השקה של יחסי ציבור שתורם למפלגה, למועמד ולעיתונאים. משחק סכום 1 בו כולם יוצאים נשכרים ועוברים הלאה.

      יאיר לפיד מציג במסיבת עיתונאים את יעקב פרי (דרור עינב)
      יעקב פרי מודיע על הצטרפותו למפלגת "יש עתיד", השבוע (צילום: דרור עינב)

      ועדיין, מבט עומק על שתי מסיבות העיתונאים חושף טפחיים של נבדלות מהותית בין המועמדים ובין המפלגות. יעקב ויאיר, איציק ושלי. שני נרטיבים שונים של בחירות 2013. נתחיל דווקא במכנה המשותף: ניכר על שני המועמדים הטריים, פרי ושמולי, שאין נפשם יוצאת לפוליטיקה כאחוזי חיידק. עבור שניהם המטבח הלוהט והלוהב הזה הוא אופציה ולא אובססיה. מתוך כך הם מנסים להעלות מופע של פוליטיקה אחרת - פוליטיקה נעדרת פוליטיקאים. האמנם?

      יעקב פרי הוא איש רב זכויות ורב איכויות. עשרות שנים בשב"כ וניסיונו העסקי העשיר הופכים אותו לאיש שמשקלו הסגולי רב. אבל במבחנו הראשון כפוליטיקאי לא התרוממה בשורה. נאומו היה מאולץ מדי ותפור מדי. הוא ברר את מילותיו בקפידה, משתדל לא לעלות על מוקשים ולא להרגיז אף אחד. הצופה נותר עם תחושת "דז'ה-וו" חריפה: עוד גנרל, עוד כובד רב על הכתפיים, עוד הבטחה גדולה, עוד "ניסיון מדיני". בסרטים האלה כבר היינו. צפינו ונותרנו עם טעם מריר.

      איציק שמולי עדיין בתחילת הקריירה, אך כבר הספיק להניף דגל, לעורר השראה, להנהיג מחאות ועדיין לא לאבד את הראש. היה משהו אחר לגמרי בדיבורו הביישני אך הנחוש, הצנוע אך הגאה בדרכו. הוא הישיר מבט, ובדיבור רך וחם הצליח לשדר אותנטיות בלתי דביקה. הוא לא ניסה לשאת חן אבל החינניות שלו כבשה את המסך.

      איציק שמולי מצטרף לרשימת מפלגת העבודה (דרור עינב)
      איציק שמולי במסיבת העיתונאים עם שלי יחימוביץ', השבוע (צילום: דרור עינב)

      שמולי לעומת פרי פרט על הקרבה מסוג אחר – מסירות לרעיון, דבקות באידיאל ונכונות לעמול למענם בתנאים לא ממוזגים. דיבוריו אינם בעלמה. פיו ולבו שווים: הוא בחר לאחר המחאה המתישה להתגורר בעיבורה של העיר לוד ולהנהיג חבורת צעירים לשינוי העיר. כמה מאיתנו היו עושים זאת?

      ויש עניין נוסף, חשוב ומהותי: הדמוקרטיה, רבותיי, הדמוקרטיה. במסיבת העיתונאים של "יש עתיד" ניצב מנהיג אשר מינה את עצמו ליו"ר מפלגה על גבי גלי אהדה וירטואליים. לצדו ניצב גנרל מוצנח ומומלך, אשר לא ייאלץ לכתת רגליו למען מקומו ברשימה.

      אצל שלי ושמולי המצב אחר לחלוטין. יחימוביץ נבחרה כדת וכדין למנהיגות בתהליך התמודדות אמיץ ומפרך. שמולי עצמו, אשר העיד כי קיבל הצעות לשריון ולהצנחה, העדיף לבוא ולהילחם על מקומו בבחירות מוקדמות, כדוד המקראי אשר ביקש למצוא אתונות, אך מצא עצמו בפריימריז.

      יאיר לפיד מציג במסיבת עיתונאים את יעקב פרי (דרור עינב)
      עם פודיומים ולוגו בכחול-לבן. לפיד (צילום: דרור עינב)

      וקיים גם פרדוקס מעניין שעלה בשני המופעים: דווקא המפלגה החדשה והנוצצת, לכאורה, "יש עתיד" שחפה ממסורות עבר, מסניפים ומעסקנות, רכבה על גלי פוליטיקה שהתיישנה. ב"יש עתיד" הכל היה "נכון": הפודיומים, הלוגו בצבעי כחול-לבן, המנהיג השומט את כתפו בדיוק בזווית הנכונה, המועמד חמור הסבר אשר מבטיח התייחסות רצינית ושקולה.

      מפלגת "העבודה" שהוספדה בעבר כ"אבודה", אפרורית ואנכרוניסטית העניקה השראה לכיוון אחר לחלוטין. היו שם בחדר מפלגה בג'ינס ומועמד אשר הבעות פניו נותרו זהות גם כאשר כבו הפלשים המרצדים. השולחן העממי, חולצת הטריקו, המילים שלא ניסו למצב "פוזה" ממלכתית, עשו את העבודה, תרתי משמע, ונכנסו אל הלב.

      בפשטות האותנטית של שמולי ושלי ניצתה תקווה שאולי הפעם התוכן והאריזה יהיו זהים ויעבדו למעננו. אם זו לא פוליטיקה חדשה, מהי אם כן?

      הכותב, ד"ר רון שביט, הוא מומחה לפסיכולוגיה פוליטית ולמנהיגות פוליטית. מתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה לכנסת ה-19.